עורך דין אשר טיפל בעסקה לרכישת בית ללקוח תושב חוץ, שלשל לכיסו כשכ"ט את מלוא הסכום שיועד לתשלום מס הרכישה. עוה"ד טען כי בין הצדדים שררו יחסי אמון ולא היה כל צורך בעריכת הסכם שכר טרחה, אך ביהמ"ש קבע כי גרסתו היא גרסת שוא שהועלתה אך במטרה לנסות ולהצדיק את המעילה בכספי הלקוח
עניינה של התביעה דנן הוא בטענות כי עו"ד מעל בכספי לקוח ובבנק אשר הפר החובות המוטלות עליו כלפי הלקוח. התביעה הוגשה בעילה חוזית ונזיקית, לפיה התובעים מבקשים לחייב את עוה"ד בסך של 685,327 ₪ ואת הבנק בסך של 673,263 ₪. התובע מתגורר בצרפת ולו מספר נכסים בישראל. במקור התביעה הוגשה גם בשמו של אביו המנוח, אשר נפטר במהלך המשפט ותחתיו צורפו יורשיו. הנתבעים הינם עו"ד אשר ייצג את התובע בעסקה, ובנק דיסקונט בו ניהלו התובע והמנוח חשבון בנק על שם כל אחד מהם. בסוף שנת 2016 חתם התובע על ייפוי כוח בלתי חוזר, לפיו הוא ייפה את כוחו של עוה"ד לפעול בשמו ולחתום במקומו על כל מסמך במסגרת עסקה לרכישת בית. בהתאם לייפוי הכוח ניתנה לעוה"ד הרשאה לפעול בחשבון שהתנהל על שם התובע בבנק הבינלאומי. בהמשך, נודע לתובע כי הוטל עיקול על החשבון על סך של 628,274 ₪, וזאת בשל אי תשלום מס הרכישה. שיק שהוציא המנוח לשם כיסוי המס נמסר לעוה"ד, אשר הפקיד אותו בחשבונו הפרטי שהתנהל אצל בנק מזרחי, ושלשל את מלוא הסכום לכיסו עבור שכר טרחת עו"ד.
התובעים מבקשים לזקוף לחובתו של עוה"ד את העובדה כי הוא לא טרח לערוך הסכם שכ"ט בכתב, אף כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי אמון הדוקים המצדיקים מחדל זה. עוה"ד לא מסר לתובע את הדרישה והשובר לתשלום מס רכישה, אף כי אלה הגיעו לכתובת משרדו כפי שצוינה בטופס הדיווח לרשויות המס, ולא טרח להודיע על הטלת העיקול בשל אי תשלום מס רכישה. ביחס לתביעה נגד הבנק, נטען לחובות המוטלות על הבנק כלפי לקוח וכלפי צדדי ג' העלולים להיפגע מהתנהלותו, ולטענתם הוא הפר אותה חובה.
לטענת עוה"ד, הוא טיפל בעניינו של התובע במקצועיות, בנאמנות ובמסירות תוך שמירה על האינטרסים שלו וכי לא נפל כל רבב בהתנהלותו.
לטענת הבנק יש לדחות את התביעה נגדו, שכן ככל והיא תתקבל, משמעות הדבר כי היה עליו לסרב לבצע פעולה מפורשת אשר התבקשה על ידי הלקוח, והרי הדבר מנוגד להלכה הפסוקה ולהיגיון הכלכלי- מסחרי העומד ביסוד יחסי בנק לקוח. חובת האמון המוטלת על הבנק כלפי לקוחותיו אינה פוטרת אותם מאחריות לדאוג לעניינם ולא מטיל על הבנק חובה לחקור כל עסקה של הלקוח ולהתעניין בסבירותה.
כב' השופט ר' חדיד פסק כי אמנם הדין אינו מחייב להעלות על הכתב הסכם שכ"ט עו"ד – לקוח ובהתאם לכך, לפי סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), הסכם כאמור יכול להיות בעל פה, בכתב או בכל צורה אחרת. יחד עם זאת, בתי המשפט התייחסו לא אחת לנחיצות הסכם כאמור והקשיים העלולים להתעורר בהעדרו. הדבר נכון ביתר שאת, כאשר עסקינן בשכ"ט מותנה, כטענת עוה"ד במקרה דנן. האחריות לעריכת הסכם שכ"ט בכתב מוטלת על עורך הדין ולפיכך העדר הסכם כאמור נזקפת לחובתו. בפסק דין פנינג (רע"א 5765/14) נקבע: "..מקובלת עלי התפיסה שלפיה האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה מוטלת, בראש ובראשונה, על שכמו של עורך הדין, ומחדלו בעניין זה אף כי אינו שולל ממנו את עצם הזכאות לשכר ראוי, הרי עשוי הוא לבוא בחשבון גובה השכר ......". בע"א 9648/16 בעניין אורהייטק נקבע: ".... טעמו של כלל זה נובע מתוך הציפייה הטבעית מעורך הדין, בהיותו גורם מקצועי, החב חובת אמון וזהירות כלפי לקוחו, להסדיר את ההתקשרות בין הצדדים, ובמידת הצורך להאיר את עיני הלקוח בכל ספק, עמימות ואי-בהירות המתעוררים מההסכם". עוה"ד טען כי בין הצדדים שררו יחסי אמון הדוקים ומאחר והשכר שולם במלואו, לא היה כל צורך בעריכת הסכם שכר טרחה. השיק השני אשר באמצעותו שולם, כביכול, שכרו של עוה"ד נמסר לידיו ונפרע בחשבונו בחלוף כ-7 חודשים לאחר ההתקשרות בין הצדדים. הכיצד אפוא ידע עוה"ד מבעוד מועד כי שכרו ישולם במלואו ללא הסתייגות והסיק מראש כי הדבר מייתר חתימת הסכם שכ"ט עו"ד. לעוה"ד הפתרונים. בין הצדדים לא הייתה היכרות מוקדמת, ולפיכך מן הסתם לא היו ביניהם יחסי אמון. עוד התברר כי מדובר בעו"ד שכעניין שבשגרה אינו מחתים את לקוחותיו על הסכמי שכ"ט, ולא בשל יחסי אמון בינו לבינם. העדר הסכם שכ"ט בכתב נזקף לחובתו של עוה''ד ועליו הנטל להוכיח את פרטי ההסכם הנטען. עוה"ד טען כי המו"מ עם המוכרת התנהל באופן אינטנסיבי כאשר השמאי אשר העריך את הדירה בשווי של 11,500,000 ₪. נקבע כי הטיעון ביחס למו''מ ה"אינטנסיבי" וביחס לחווה"ד השמאית, חסר בסיס וחף מן האמת. עוה"ד לא מסר גרסה אחידה ועקבית מי נכח במהלך הפגישות הנטענות שבהן הוא ניהל, כביכול, משא ומתן עם המוכרת ביחס לתמורת הבית. מנגד, התובע והעדים מטעמו העלו גרסה אמינה, עקבית וסדורה, לפיה לעוה"ד לא היה כל חלק ונחלה במשא ומתן. אף המוכרת העידה כי עוה"ד לא היה מעורב בפן העסקי ובמו''מ שהתנהל בין הצדדים. גם ב"כ המוכרת, העיד כי לא ניהל עם עוה"ד הנתבע כל מו"מ, מאחר והמחיר תמורת מכר בית המגורים נסגר מבעוד מועד בין הצדדים. יתרה מכך העיד ב"כ המוכרת כי לא שלח לעוה"ד שמאות של הנכס. בית המשפט הדגיש כי המוכרת, ובא כוחה הינם עדים ניטראליים שאין להם כל אינטרס ונחלה בתוצאות ההליך. לפיכך יש לתת משנה תוקף וחשיבות לגרסתם באשר להעדר מעורבותו של עוה"ד במשא ומתן לקביעת תמורת הבית.
כעולה מן האמור, נקבע כי אין כל בסיס לשתי הטענות המרכזיות אשר העלה עוה"ד, אם לעניין ההסכמה אליה הגיע עם התובע בדבר ניהול מו"מ עם המוכרת, וקביעת שכרו על פי תוצאותיו, ואם לעניין שווי הבית שעמד בבסיס המו"מ אשר ניהל, כביכול, עם המוכרת. יוצא אפוא כי גרסתו של עוה"ד גרסת שווא היא, חסרת כל בסיס והיגיון, וחפה מן האמת. דומה כי גרסה זו הועלתה אך במטרה לנסות ולהצדיק את המעילה בכספי הלקוח בסכום נכבד של כ- 630,000 ₪ ואשר היה מיועד לתשלום מס הרכישה עבור רכישת הבית. בית המשפט דחה, ובשתי ידיים, את התנהלותו ומעשיו החמורים של עוה"ד. מנגד, נקבע כי יש לקבל את גרסתם של התובעים במשפט לפיה, בהתאם למוסכם, שכרו של עוה"ד עבור הטיפול ברכישת הבית הוא בסך של 30,000 ₪ ומע"מ עליו, זאת ותו לא. חובותיו של עו"ד כלפי לקוחו, מעוגנת בשלוש מקורות שונים: חוק לשכת עורכי הדין, דיני הנזיקין ודיני החוזים. בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, נקבע כי: "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". באשר ליחסי האמון שבין עורך דין-לקוח, נפסק ברע"א 7706/22 בעניין סינגר: "... טוב נעשה אם נזכור ונשנן את ההלכה אשר קובעת כי בין לקוח לעורך דינו מתקיימים יחסי אמון הדוקים על כל המשתמע מכך. במסגרת יחסים אלה פועל עורך הדין כנאמנו של הלקוח, ולא כנאמן של עצמו...". באשר לחובות המוטלות על עורך דין כלפי לקוחו מכוח עוולת הרשלנות, נפסק ב-רע"א 5884/14 בעניין פינקסו: "....... מעבר לבסיס החבות החוזי שבין עורך דין ללקוחו, ישנו בסיס חבות נוסף, הוא מעשה העוולה של רשלנות מקצועית, המקים ללקוח עילת תביעה נזיקית. עוולה זו חלה לעת קיומם של שלושה יסודות: חובה כלפי הלקוח להשתמש במיומנות סבירה, הפרה של חובה זו, ונזק שנגרם כתוצאה מההפרה......".
יתרה מזו, נקבע כי הענף המשפטי השלישי והעיקרי, המבסס חבות עו"ד כלפי לקוחו, הוא דיני החוזים. ב-ע"א 37/86 בעניין לוי נפסק כי: "הבסיס העיקרי לחבותו של עורך-דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טרחה המשולם לו... התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח עשויות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו". עוה"ד דיווח לרשויות המס על הסכם המכר באיחור של 8 ימים. בטופס הדיווח למס רכישה נרשמה כתובתו של עוה"ד, כך שהדרישה לתשלום לא הגיעה אל התובע. חובתו של עוה"ד לתת הסבר לתובע ביחס לחובת תשלום מס רכישה, מועד ואופן התשלום, היא ביטוי מובהק ובסיסי לחובה המוטלת על עורך דין לתת שרות מקצועי, אמין ומיומן ללקוח. חומרת רשלנותו של עוה"ד והמעילה בתפקידו ובחובתו לתת שירות מקצועי ואמין ללקוח, באה לידי ביטוי בעובדה כי הוא לא עשה מאומה כדי לברר באם התובע או מי מטעמו שילמו את מס הרכישה. יתרה מכך, אף לאחר שנודע לעוה"ד על העיקול שהוטל על החשבון בשל אי תשלום מס רכישה במועד, הוא לא טרח לפנות לתובע. נקבע כי יש לקבל את התביעה נגד עוה"ד במלואה.
באשר לתביעה נגד הבנק, נקבע כי יש לדחותה. בין הבנק לבין הלקוח מתקיימת מערכת יחסים ייחודית, המטילה על הראשון חובות שונות. חובת הזהירות המוטלת על הבנק אינה חלה רק ביחסים שבינו לבין הלקוח, אלא: "גם כלפי צדדים שלישיים המושפעים מהשירותים שנותן הבנק... חובה זו יכולה להגזר מהחובה החוזית לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ובהעדר יחסים חוזיים, מדיני הנזיקין היוצרים חובת זהירות בין הבנק לבין אלו שניתן לצפות שיפגעו מרשלנותו". (רע"א 6547/12 בעניין עמר). נקבע כי הבנק קיים את חובת הזהירות המוטלת עליו, אם לא מעבר לכך, ואין לבוא אליו בטענות על קיום רצונו של הלקוח אשר התעקש על הנפקת השיק השני לפקודת עוה"ד. בנסיבות העניין, דווקא לו סירב הבנק לקיים את דרישתו המפורשת בנדון, הוא היה נחשף לתביעה מצדו. זאת ועוד, המנוח ידע מלכתחילה כי השיק השני נועד להפקדה ופרעון בחשבון הפרטי של עוה"ד כפי שהוא ידע כי עוה"ד אמון על תשלום החוב באמצעותו למס רכישה, ומתוך ידיעה זו, הוא עמד על דעתו ודרישתו מהבנק להנפיק את השיק השני לפקודת עוה"ד. הודגש כי עובר להנפקת השיק השני, לתובעים היה אמון מלא בעוה"ד ולא היו סימני אזהרה כלשהם ביחס לכוונותיו ותוכניותיו למעול בכספיהם ולשלשל את מלוא תמורת השיק לכיסו. לא ניתן לטעון נגד הבנק אשר פעל לאור רצונם והתעקשותם להנפיק את השיק השני לפקודת עוה"ד.
לסיכום, התביעה נגד עוה"ד מתקבלת במלואה, התביעה נגד הבנק נדחית.
התובעים יוצגו ע"י: עו"ד אסף רון ; הנתבעים יוצגו ע"י: עו"ד ח'טיב מאג'ד; עו"ד משה קיירה
