עורכת דין התרשלה, וגרמה להימשכות עגינותה של אישה לאחר שלא הבחינה שצו עיכוב היציאה מן הארץ של האיש ניתן לשלושה חודשים בלבד ובסיומו הוא נמלט לחו"ל. מדובר בסטייה מסטנדרט המיומנות והזהירות הנדרשים והמצופים מעורך דין העוסק ובקיא בענייני גירושין
התובעת עותרת לפיצוי בשל נזקים שנגרמו לה לטענתה בגין שנות עגינותה. התביעה מופנית כלפי עורכת הדין שייצגה אותה, ואשר לפי הטענה מחמת רשלנותה ובהיעדר צו עיכוב יציאה מהארץ תקף התאפשר לבעלה באותה עת, הוא הצד השלישי, לברוח מישראל ולעגן אותה משך שנים. עורכת הדין טוענת כי יש לדחות את הטענות כלפיה, וכן הגישה הודעה לצד ג' כנגד בעלה לשעבר של התובעת, כמי שיצר את הנזק, ככל שנגרם. בן הזוג לשעבר טוען מצידו כי יש לדחות את התביעה שכן לא ברח ולא עיגן את התובעת, ומכל מקום יש לדחות את ההודעה נגדו. בני הזוג לשעבר נישאו בשנת 1982, ונולדו להם עשרה ילדים. לטענת התובעת במהלך השנים היא וילדיה סבלו מהתעללות פיזית ונפשית מתמשכת, ולאחר שנים אזרה אומץ והגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, הליך בו יוצגה בידי עוה"ד הנתבעת. במסגרת ההליך הוגשה בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד בן הזוג אשר התקבלה וניתן צו לשלושה חודשים. משפקע הצו, עזב בן הזוג את ישראל, בדצמבר 2008.
התובעת טענה כי רשלנותה של עורכת הדין בקשר עם צו עיכוב היציאה מהארץ אפשרה לבן הזוג לברוח מן הארץ. היא נותרה עגונה שנים רבות, ויש לחייב את עוה"ד בפיצוי עבור הנזק הלא ממוני שנגרם לה בשנים בהן היתה עגונה.
עורכת הדין טענה כי היא לא התרשלה וכי מי שפגע בה ובזכויותיה הוא הגבר המעגן, ולא היא. עותק צו עיכוב היציאה מהארץ נשלח לתובעת, ולכן יש לייחס לה אשם תורם משמעותי.
בן הזוג לשעבר טען כי יש לדחות את התביעה, בציינו, בין היתר, כי בינואר 2016 ניתן לתובעת גט, וכי יש לדחות את הטענה לפיה הוא שמנע את הגירושין עד לאותו מועד.
כב' השופטת ל' בנמלך פסקה כי יש לקבל את התביעה בחלקה. יסודותיה של עוולת הרשלנות הם חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), התרשלות, נזק, וקשר סיבתי ביניהם. קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית מתקיימת בהיות הנתבעת עורכת דינה של התובעת, בהתאם למינוי שקיבלה מהלשכה לסיוע משפטי. הפסיקה עמדה לא אחת על חובות הנאמנות, האמון והזהירות המוטלות על עורך דין כלפי לקוחו. עוד נקבע בפסיקה כי יש לראות עורך דין המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח כמי שמציג לפניו מצג מכללא לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו. סטנדרט הזהירות הגבוה נובע מפערי הידע בין עורך הדין ללקוח, עם זאת לא כל טעות מצד עורך הדין תיחשב כרשלנות, ועורך הדין יצא ידי חובתו ככל שהופעל על ידו שיקול דעת סביר, אף אם יתברר בדיעבד שטעה. עוה"ד טענה כי חששה של התובעת היה שבתקופת חגי תשרי בן הזוג ייסע לאומן ויאריך את שהותו שם, והיא לא העלתה בפניה כל חשש שיעזוב את הארץ לצמיתות, ולכן לא היה עליה לפעול תחת ההנחה בדבר חשש מעגינות. אלא שנוסח הבקשה מתיישב יותר עם טענת התובעת והחשש מפני עגינות בשל הארכת השהות בחו"ל בא לידי ביטוי בבקשה עצמה, ללא התייחסות דווקא לתקופת חגי תשרי. עורכת הדין ידעה כי בן הזוג מתנגד לגירושין, ואף ידעה על טענות לאלימות מצדו. עוה"ד אף אמרה בדיון בביה"ד הרבני כי סברה שצו עיכוב היציאה ניתן למשך שנה. נקבע כי כאשר עורך דין מגיש בשם לקוחו בקשה לבית המשפט, מצופה כי יבדוק האם ניתנה החלטה בבקשה שהוגשה, ומה תוכנה. דברים אלו יפים ביתר שאת, מקום בו מדובר בבקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ, שהוא צו דחוף על פי מהותו, וקיימת חשיבות רבה לדעת לאיזו תקופה ניתן הצו, על מנת שלקראת סיום התקופה ניתן יהיה לשקול האם יש לבקש את הארכתו. האחריות לבדוק מה ההחלטה אשר ניתנה בבקשה הדחופה שהוגשה, ולאיזה פרק זמן ניתן צו, מוטלת על עורך הדין, ולא על הלקוח. ככל שעוה"ד לא שמה לב לפרק הזמן שנקבע בצו, הרי שמדובר בסטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש. יתרה מכך, לוּ היתה מיידעת את התובעת בדבר המועד בו תוקף הצו יפוג, יכולה היתה התובעת לשקול את הדברים ובמידת הנדרש להגיש בקשה להארכת תוקף הצו, אך בנסיבות שנוצרו לא היה בידה לעשות כן. התנהלותה של עוה"ד לא עלתה בקנה אחד עם סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרשים והמצופים מעורך דין העוסק ובקיא בענייני גירושין, ולפיכך יש לקבוע כי התרשלה.
זאת ועוד, נקבע כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות עוה"ד, לבין נזקי העגינות שנגרמו לתובעת מאז יציאת בן הזוג מישראל ועד למתן הגט. בן הזוג ברח מישראל ועיגן את התובעת שנים ארוכות. בהימלטותו לחו"ל היה כדי להאריך משמעותית את משך תקופת העגינות, באופן שגרם לתובעת לנזק. עוה"ד כאדם סביר וכעורכת דין סבירה, היתה יכולה לצפות כי התרשלותה תגרום לנזק. האופן בו עזב בן הזוג את ישראל, במפתיע, מלמד על בריחה, ומאז ועד היום לא שב לישראל. כאשר יצא מישראל היתה תלויה ועומדת כנגדו תלונה למשטרה בגין אלימות במשפחה, והוא אף נעצר ונחקר. אף בהחלטות בית הדין הרבני האזורי נאמר כי הבעל ברח לחו"ל, הוא מסרב לשתף פעולה ויש לכוף אותו ליתן גט. בריחתו של בן הזוג מישראל גרמה להתארכות התקופה בה היתה התובעת עגונה, וקיים קשר סיבתי בין רשלנות עוה"ד לבין הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהארכת התקופה. לו בסוף שנת 2008 היה צו עיכוב יציאה מן הארץ העומד בתוקף, היה ניתן לתובעת גט בנקודת זמן מוקדמת יותר מן המועד שבו ניתן הגט בפועל- שנת 2016. בריחתו של בן הזוג מהארץ - מה שהתאפשר בעקבות רשלנות עוה"ד - האריכה את משך התקופה בה הייתה התובעת עגונה. לפיכך, הוכח כי נגרם לתובעת נזק, כתוצאה מהתרשלות עוה"ד.
באשר לנזק, נקבע כי בית המשפט העליון עמד על הפגיעה הקשה הכרוכה בתופעת סרבנות הגט והעגינות, בציינו: "תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה...". (בג"ץ 2123/08 בעניין פלוני). כן נקבע בפסיקה כי "הפגיעה באוטונומיה של האישה, שהינה פועל יוצא מעיגונה על-ידי בעלה, הינה ... נזק בר-פיצוי לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]" (תמ"ש (משפחה ירושלים) 3950/00 בעניין פלונית). ניסיון להתחקות אחר פרק הזמן המדויק אשר בו התארכה תקופת עגינותה של התובעת כתוצאה מרשלנות עוה"ד מעורר קושי, אך ניתן לקבוע כי לפחות מחצית מהתקופה שבין יציאת בן הזוג מהארץ ועד למתן הגט - תקופה של כשבע שנים, יש לייחס להיותו של בן הזוג מחוץ לישראל - כלומר תקופה של כשלוש וחצי שנים. בקביעת שיעור הנזק התחשב בית המשפט בעוגמת הנפש שנגרמה לתובעת לאורך השנים, וכן לכך שהיא אישה המשתייכת למגזר החרדי, ולהשלכות של עגינותה עליה ככזו. ניתן משקל לכך שתחושת חוסר האונים היתה רבה וקשה יותר בשים לב לכך שבן הזוג המעגן נמלט לחו"ל, ובכך יש כדי להעצים את חוסר הוודאות והקושי בו שרויה אישה עגונה מילא, בין היתר נוכח חוסר היכולת לפעול באמצעים החוקיים הקיימים בישראל, והאילוץ לפעול באפיקים מורכבים יותר.
יתרה מזו, נקבע כי קביעת פיצוי בגין נזק לא ממוני בכלל, ובגין נזק לא ממוני בגין עגינות בפרט, קשה היא, שהרי אין "מחיר" לפגיעה בחירות, בכבוד, באוטונומיה ובזכות לחיי משפחה. ראוי לפסוק פיצוי בסך של 75,000 ש"ח בגין כל שנת עגינות. עוה"ד הגישה הודעה לצד ג' נגד בן הזוג וטוענת כי ככל שתחוייב בפיצוי יש להורות לו לשפות אותה, משהוא זה שיצר את הנזק, ואלמלא מעשיו ומחדליו לא היתה היא מחוייבת בפיצוי. נקבע כי אכן בן הזוג הוא הגורם אשר יצר את מלוא הנזק של התובעת, וההודעה לצד ג' מתקבלת. עוה"ד מחוייבת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 260,000 ש"ח, ותישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד של התובעת, בסך כולל של 60,000 ש"ח. ההודעה לצד ג' מתקבלת, וצד ג' מחוייב לשלם לעוה"ד את סכום הפיצוי וסכום ההוצאות בהם חוייבה לעיל. כן יישא צד ג' בהוצאות עוה"ד ובשכ"ט עו"ד, בגין ניהול ההודעה לצד ג', בסך כולל של 40,000 ש"ח.
לסיכום, התביעה מתקבלת בחלקה.
התובעת יוצגה ע"י: עו"ד לירון יצחק ; הנתבעת יוצגה ע"י: עו"ד שירי כהן; צד ג' יוצג ע"י: עו"ד ישראל חיות
