העליון קבע כי הוראה בהסכם שכר טרחה אשר קובעת תשלום מופרז לעוה"ד אם יפוטר, בטלה מעיקרה בהיותה סותרת את תקנת הציבור. הוראה זו באה לאיין, הלכה למעשה, את זכות הלקוח להחליף עורך דין, תוך שהיא מטילה על הלקוח סנקציה כספית חריפה באם יעז לעשות כן
ההליך דנן עניינו בשאלה משפטית חשובה אשר נוגעת להסדרי שכר טרחה שבין עורך דין ללקוחו. האם וכיצד ניתן להתנות על כלל השכר הראוי בהסכם הייצוג שבין עורך דין ללקוח. האם עורך הדין רשאי לקבוע בהסכם זה כי אם הלקוח יבחר לפטרו, לפני גמר ההתדיינות, מכל סיבה שהיא, יהא הלקוח חייב לשלם לו, כשכר טרחה, סכום כסף בלתי מותנה אשר עולה במידה ניכרת על השכר הראוי, והאם הוראה כזאת תהא אכיפה, או שמא נראה בה פגיעה בתקנת הציבור ואשר אין לאכפה. במקרים רבים, עורך דין מייצג את לקוחו בהתדיינות כספית תמורת שכר טרחה המותנה בתוצאה, דהיינו, שכר טרחה אשר ישולם מדמי הזכייה שבית המשפט יפסוק – אם יפסוק – לטובת הלקוח, כאשר שיעורו של שכר הטרחה קבוע באחוזים בהסכם הייצוג שבין עורך הדין ללקוח. הסכמי ייצוג אשר כוללים בתוכם הוראה בדבר שכר טרחה מותנה הינם מותרים ונפוצים מאד, כפי שנקבע בכלל 9(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). בפסיקה נקבע כי כאשר הלקוח בוחר לפטר את עורך הדין מן הייצוג לפני שההליך שבו מתברר הסכסוך הכספי הגיע לסיומו, עליו לשלם לעורך הדין שכר ראוי בעד עמלו. לכלל השכר הראוי יש חריג אחד בלבד: לקוח שמפטר את עורך דינו בחוסר תום-לב על-מנת לנשלו מחלקו בדמי הזכייה, מתוך מניע פסול אחר או מסיבה אחרת שאינה עניינית – יכול שיחויב על ידי בית המשפט בתשלום פיצויי ציפייה לעורך הדין (ע"א 8854/06 בעניין קורפו). ההליך דנן עוסק בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של המחוזי, במסגרתו דחה בהסכמת בעלי הדין, את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום, ובגדרו התקבלה תביעת עוה"ד לחיוב המבקשת בתשלום שכר הטרחה אשר עוגן במסגרת הסכם למתן שירותים משפטיים שנערך ביניהם. הצדדים חתמו על הסכם שכר טרחה אשר קובע בסעיף 8 שככל שהלקוחה תרצה להפסיק את ההתקשרות עם המייצג באופן חד-צדדי, תשלם הלקוחה למייצג שכר טרחה בשיעור 20% ומע"מ משווי הסכום הנדרש מאת הצד שכנגד. לאחר שהמבקשת פיטרה את עוה"ד, הגיש תביעה ועתר לקבל את הסעד אשר הוסכם, ותביעתו התקבלה. בערעור למחוזי, הסכימו הצדדים לדחיית הערעור.
לטענת המבקשת, שגה השלום בקביעתו כי הפסקת הייצוג נעשתה על ידה באופן חד-צדדי, במפתיע ובחוסר תום-לב. לטענתה, היא ביקשה מעוה"ד במשך שנה תמימה להעביר את תביעתה לבית הדין לעבודה, אך פניותיה לא נענו. הסעיף בהסכם שכר הטרחה הוא בגדר הוראה עונשית מובהקת, אשר נועדה להטיל מורא וקנס על הלקוח שחפץ להפסיק את הייצוג המשפטי שלו על ידי עורך הדין, אשר ניסח את ההסכם. הסעיף הינו בגדר תנייה חוזית נשכנית ועושקת אשר סותרת את תקנת הציבור, ודינה בטלות.
עוה"ד טען מנגד כי קבלת הבקשה דנן תהא מנוגדת לעיקרון היסודי אשר קובע כי "חוזים יש לקיים".
כב' השופט א' שטיין פסק כי בית משפט השלום שגה בקבעו כי המבקשת חייבת לשלם לעוה"ד את שכר הטרחה אשר עוגן בסעיף 8 להסכם. האמור בסעיף זה בטל מעיקרו בהיותו סותר את תקנת הציבור. הכרעותיו של בית המשפט המחוזי גם נפגמו בשגגה. סעיף 8 להסכם קובע כי אם תבחר המבקשת להחליף ייצוג משפטי, אזי יהא עליה לשלם לעוה"ד 20% מהסכום אשר נדרש בכתב התביעה, בתוספת מע"מ – זאת, ללא כל תלות בתוצאת ההתדיינות אשר יכול שתסתיים בדחיית תביעתה. מנגנון זה יוצר מצב אנומאלי שבו כדאי לעוה"ד להיות מפוטר על ידי המבקשת מהר ככל שניתן – מצב דברים שתוצאתו ניגוד חריף בין האינטרס הלגיטימי של המבקשת, כלקוחה של עורך דין, לקבל ממנו שירות משפטי מיטבי, לבין האינטרס הכלכלי של עוה"ד. מצב דברים שבו כדאי לעורך הדין לפעול שלא לשביעות רצונו של הלקוח על רקע של "פרס הפיטורין" הגבוה שנקבע בהסכם שכר הטרחה, אשר נוסח על ידי עורך הדין, הוא מצב בלתי נסבל מבחינת האינטרס הציבורי. זאת, מאחר שלהספקת שירותים משפטיים נאותים ותקינים יש חשיבות ציבורית עליונה. הסדר חוזי אשר מאפשר פגיעה בזכות הלקוח לקבל מעורך דינו שירותים משפטיים ברמה נאותה, הוא הסדר שסותר את תקנת הציבור, ומטעם זה אין לאוכפו – זאת, גם כאשר יושרו של עורך הדין כאיש מקצוע אינו מוטל בספק. לא זו אף זו: הוראת סעיף 8 להסכם שכר הטרחה באה לאיין, הלכה למעשה, את זכותה של המבקשת, כלקוחה של עורך דין , להחליפו בעורך דין אחר לפי בחירתה. שום הסכם בין עורך דין ללקוח אינו מורשה להצר זכות בסיסית כאמור, קל וחומר לאיינה, על ידי הטלת חובה על הלקוח לשלם לעורך דינו את מלוא שכר הטרחה המוסכם במקרה של פיטורי עורך הדין. שלילת זכותו של הלקוח להחליף את עורך דינו בעורך דין אחר, אף היא אינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור.
זאת ועוד, נקבע כי בין לקוח לעורך דינו מתקיימים יחסי אמון הדוקים על כל המשתמע מכך. במסגרת יחסים אלו, פועל עורך הדין כנאמנו של הלקוח, ולא כנאמן של עצמו. חובת האמון של עורך הדין כלפי לקוחו מעוגנת בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, אשר קובע, בין היתר, כי "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות [...]". חובה בסיסית זו מחייבת את עורך הדין, כנאמן של לקוחו, לפעול כלפי הלקוח בהגינות וביושר ולגלות רמה אתית ומקצועית גבוהה – כזאת שתהלום את מקצוע עריכת הדין ותעצים את אמון הציבור בעורכי הדין. כפועל יוצא מכך, הסכם ייצוג שבין עורך דין ללקוח חייב להלום את חובת האמון כאמור. עורך דין שמנסח הסכם כזה אינו רשאי לכלול בו תניות אשר פוגעות בזכויות הלקוח או יוצרות ניגודי אינטרסים מוּבְנִים וחריפים בינו לבין הלקוח. קביעת שכר טרחה נשכני, אינה עולה בקנה אחד עם חובת האמון שעוה"ד חב למבקשת. תניית הסכם זו התיימרה לבטל, הלכה למעשה, את זכותה להחלפת הייצוג. תנייה זאת גם יצרה ניגוד אינטרסים מובנה וחריף בינה לבין עורך-דינה, אשר אמור היה לייצגה בנאמנות ובמסירות, כאשר פיטוריו האפשריים מהייצוג – בניגוד למה שאירע במציאות – אינם כרוכים בקבלת "הפרס הגדול" בדמות השכר הבלתי מותנה, והמופרז על-פניו, בסך של 254,694 ש"ח. תחת זאת, בחר עוה"ד לנסח את הסכם שכר הטרחה כפי שניסחוֹ, ואחר כך דרש מהמבקשת – אחרי שזו פיטרה אותו מהייצוג – את הסכום המלא, למרות שתביעתה של המבקשת לא צלחה באותה העת ולא היה ברור כלל אם תצלח. משכך, ההסדר שנקבע בסעיף 8 להסכם הינו בטל ומבוטל בהיותו סותר את תקנת הציבור.
יתרה מזו, נקבע כי השלום קבע בפסק דינו ממצאים ברורים מהם עולה שהמבקשת איבדה את אמונה בעוה"ד – התפתחות שמבחינת הלקוח מהווה סיבה טובה להפסקת הייצוג ולהחלפת עורך דינו בעורך דין אחר. למרות זאת, הסיק בית המשפט כי המבקשת פעלה בחוסר תום-לב- מסקנה אשר אין לה אחיזה בחומר הראיות ובדין. גם אם איבדה בו אמון, מסיבות אשר יכול שלא היו מוצדקות כלל –זאת זכותה המלאה. ביחסים שבין עורך דין ללקוח שבבסיסם הסכם שכר-טרחה מותנה, המקרה הטיפוסי שבו הלקוח נוהג בחוסר תום-לב הוא נישול עורך הדין משכרו אשר נעשה בכוונת מכוון. במקרה כזה, ורק בו, ניתן וראוי לחייב את הלקוח לשלם לעורך הדין פיצוי המשתווה לאינטרס הציפייה שלו. בית משפט השלום התעלם מן הפגיעה החמורה בזכותה הבסיסית של המבקשת להחלפת הייצוג, שכאמור מגיעה כדי איון הזכות גופה. בית המשפט היה ער לכך שבפניו הוראת הסכם דרקונית, אולם לשיטתו לא היה מנוס מאכיפתה מכוח "העיקרון המוביל לפיו 'חוזים יש לכבד". הוא לא נתן את דעתו לכך שלפניו הוראה חוזית הסותרת את תקנת הציבור – הוראה שדינה בטלות, ולא אכיפה. בית המשפט המחוזי אף הוא אמור היה לראות את הפגיעה בתקנת הציבור הגלומה בסעיף 8 להסכם שכר הטרחה – זאת, למרות שטענות המבקשת בעניין זה לא נטענו באופן מיטבי. בית המשפט אמנם ניהל לפניו הליך אדברסרי, אך הדבר אינו פוטר אותו מחובתו הבסיסית להתערב ולתקן חוסר צדק משווע שמתגלה לנגד עיניו. בית המשפט המחוזי לא אמור היה לעודד – ולא אמור היה לאשר – את חזרת המבקשת מהערעור, שמשמעה מתן גושפנקא לפסק הדין אשר מורה על אכיפתה של תנייה חוזית דרקונית שבעליל סותרת את תקנת הציבור. הוראת ההסכם שמעגנת בתוכה קביעה זו – על פניה – הינה מנוגדת לתקנת הציבור, שכן, כאמור, היא מתמרצת את עורך הדין, באופן אנומאלי, לגרום לכך שלקוחתו תבקש לפטרו, תוך שהיא מטילה על הלקוחה סנקציה כספית חריפה באם תעז לעשות כן. בית המשפט המחוזי חייב היה לשמוע את ערעורה של המבקשת, ולבסוף לקבל את הערעור כחלק מחובתו "להגן על הצד החלש מפני ניצול על ידי הצד החזק" (ראו: ע"א 7649/18 בעניין ביבי כבישים). תחת זאת, עודד בית המשפט את חזרת המבקשת מהערעור – דבר אשר בלי ספק הסב לה עיוות דין. יש לבטל את פסקי הדין קמא בשלמותם, ולקבוע כי סעיף 8 להסכם שכר הטרחה בטל ומבוטל, וכן כי הסכום הכולל של שכר הטרחה שעל המבקשת לשלם לעוה"ד יהא 60,000 ₪.
לסיכום, הערעור מתקבל.
המבקשת יוצגה ע"י: עו"ד אייל אלנתן; המשיב יוצג ע"י : עו"ד אריאל דיין
