העליון ביטל את החלטת המחוזי לחייב עורכי דין בנזקי לקוחות בשל רשלנות בהליך מכירת דירה. נקבע כי המצג שהוצג לפני עורכי הדין נועד לסובב אותם בכחש ולאפשר קיום עסקה, אשר לטענת הלקוחות עצמם, רק הם ידעו על טיבה האמיתי. אין לצפות מעורך דין סביר לשער כי שקרים והטעיה עומדים מאחורי מילותיו של לקוחו וכי הוא מסובב אותו בכחש
עסקינן בשני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בו התקבלה בחלקה תביעת המערערים בע"א 7109/20 בקשר לעסקאות מכר אשר לטענתם מהוות "עוקץ ותרמית". המערערים הם בני זוג שבבעלותם הייתה דירת מגורים בעיר רחובות, אותה ביקשו למכור. הם מכרו את הדירה לבני הזוג פחר. בהסכם המכר נקבע בין היתר, כי התשלום הראשון בסך של 500,000 ש"ח ישולם כנגד רישום הערת אזהרה על שם פחר, ויתרת התמורה תשולם במעמד קבלת הדירה עם העברת מלוא המסמכים הנדרשים על פי ההסכם וסילוק המשכנתא הרובצת על הדירה. כחודשיים לאחר מכירת הדירה לפחר, ולאחר רישום הערת אזהרה על שמם, מכרו פחר את הדירה לבני הזוג סונינו. בעלותם של סונינו אף נרשמה בפנקסי המקרקעין. המערערים חתמו על הסכם שכירות עם סונינו, בו הוסכם כי המערערים ימשיכו להתגורר בדירה וישלמו דמי שכירות לסונינו שהוגדרו כבעלי הדירה. טענת המערערים בתביעתם הייתה כי הם נפלו לתרגיל "עוקץ", בו היו שותפים בדרך זו או אחרת כלל המשיבים, במסגרתו נגזלה מהם דירתם מבלי שקיבלו את תמורתה תוך שהם נאלצו לשלם דמי שכירות עבור שהייתם בה. לטענתם בשום שלב הם לא הבינו כי הדירה נמכרה לסונינו. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה נגד פחר והם חויבו לשאת במלוא נזקם של המערערים שהוערך בסך של 2,292,000 ש"ח. כן התקבלה התביעה נגד עורכי הדין בעילת רשלנות, אם כי לצד זאת, בית המשפט הצביע על הנסיבות השונות המקימות אשם תורם משמעותי ביותר הרובץ על המערערים. זאת נוכח העובדה שהוכח כי המערערים נתנו אמון מלא בפחר והלכו אחריהם בעיניים עצומות כסומים באפילה וללא סייג. בנסיבות אלו, ייחס בית המשפט למערערים אשם תורם בשיעור של 70%, בעוד שנקבע כי עורכי הדין אחראים ל-30% מנזקי המערערים. מכאן הערעורים דנן.
המערערים מלינים על דחיית מרבית רכיבי תביעתם, למעט התביעה נגד פחר שהתקבלה. כלל לא היה מקום להטלת אשם תורם עליהם, ועל עורכי הדין לשאת בכל הנזקים שנגרמו להם אשר לא היו באים לעולם אלמלא מחדליהם.
מן העבר השני, עורכי הדין הגישו ערעור משלהם בגין חיובם לשאת ב-30% מנזקיהם של המערערים. עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי ואין הוא נדרש לבלוש אחר לקוחו ולאמת כל הצהרה או דיבור שניתנו על ידו.
כב' השופט ד' מינץ פסק כי יש לדחות את ערעור המערערים, בשל היעדר קשר סיבתי בין נזקים לבין האחריות שהם מייחסים לעורכי הדין. פסק הדין דנן מתמקד בהכרעת בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים ככל שהן נוגעות לערעורם של עורכי הדין. מצד אחד, בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח שעורכי הדין היו שותפים לקנוניה או לגזלת דירתם של המערערים וגם לא הוכחה הטעיה מקום בו המערערים הבינו את מהות ההסכמים. כן נקבע כי הדברים יפים גם לעניין עוולת "גרם הפרת חוזה" שיוחסה לעורכי הדין, שכן לא הוכח כי הם ידעו על כך שהסכם שטרק-פחר הופר או שהם סייעו בהפרתו. עם זאת, מצד שני קבע בית המשפט המחוזי, כי מתוך המסכת העובדתית שהוכחה עולות מספר תהיות אשר היו אמורות להדליק "נורות אדומות" אצל עורכי הדין, בוודאי בתור מייצגי המערערים בהסכם המכר. כך למשל, העובדה שזמן קצר לאחר שנחתם הסכם המכר, וחרף אישור המערערים כי קיבלו את מלוא התמורה, הסתבר כי משכנתא עודנה רשומה על שם המערערים וכי אין ביכולתם של פחר לשאת בתשלום מס הרכישה החל עליהם בגין הרכישה. מקום בו התעוררו ספקות לעניין סוגיית התשלום, שומה היה על עורכי הדין לברר באיזה אופן שולמה התמורה, וזאת לאחר שהסתפקו בהצהרתם בעל-פה כי התשלום הראשון כבר שולם, הגם שהתשלום אמור היה להתבצע על פי הסכם המכר בהמחאות או בהעברות בנקאיות בלבד יתרה מכך, על פי המוסכם, מקום בו לא הומצאו כל האישורים, היה על עורכי הדין להפקיד את התמורה שנתקבלה בפיקדון, אולם לא רק שהפקדה כאמור לא בוצעה, אלא תחת זו יזמו פחר עסקת מכר אחרת תכופה, טרם נרשמו הזכויות על שמם. בנוסף, התמורה המוסכמת בהסכם פחר-סונינו הייתה נמוכה באופן משמעותי מהתמורה אותה שילמו פחר לכאורה למערערים ולמרות זאת עורכי הדין לא ניסו לברר מה הסיבה לכך. מדוע מיהרו המערערים למכור את הדירה אם נאלצו להוסיף ולהתגורר בה תוך כדי תשלום דמי שכירות; מדוע נותרה משכנתא רשומה על הדירה וכיו"ב. לוּ היו עורכי הדין מקיימים את חובותיהם המקצועיות כדבעי על מנת להבטיח את עניינם של המערערים, שומה היה עליהם לברר באופן נחרץ ויסודי יותר מה הן העובדות האמיתיות הניצבות מאחורי ההתקשרויות החוזיות ולא להסתפק בהסכמה פסיבית מצד המערערים. בית המשפט המחוזי אומנם קבע כי על המערערים רובץ אשם תורם משמעותי ביותר בכך שמתוך אמונה עיוורת לפחר עשו כל שהתבקש מהם מבלי להרהר או לערער על כך. עם זאת, צבר התמיהות הנזכרות היה רב מדי מכדי שעורכי הדין יוכלו להתעלם ממנו.
חרף האמור, נקבע כי אין קשר סיבתי בין נזקי המערערים לבין האחריות שהם מייחסים לעורכי הדין. אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות, תקום רק בהתקיים קשר סיבתי בין העוולה לבין הנזקים שנגרמו בפועל. בחינת יסוד הקשר העובדתי מורכבת משני שלבים: בשלב ראשון יש לבחון קיומו של קשר סיבתי עובדתי אשר מתקיים כאשר נמצא כי ההתנהגות הרשלנית מהווה "סיבה בלעדיה אין" לנזק שנוצר לניזוק; בשלב השני, אם נקבע כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי כאמור, יש לבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי – הנבחן באמצעות מספר מבחנים משפטיים. כאשר מדובר בעוולת הרשלנות, מדובר בעיקר במבחן הצפיות, היינו האם המזיק כאדם סביר יכול היה יכול לצפות כי התרשלותו תגרום לנזק, לרבות לעניין הליך הגרימה, סוג הנזק והיקפו. בית המשפט המחוזי קבע, לאחר שקיבל את גרסת עורכי הדין ודחה את גרסת המערערים, כי מערכת היחסים שבין המערערים לבין פחר גרמה למערערים להציג מצג שווא כלפי עורכי הדין כי ברצונם למכור את הדירה. כך גם, בחקירתה הנגדית בבית המשפט, אישרה המערערת במפורש כי היא חתמה על מסמכים שלא שיקפו את המצב העובדתי האמיתי, זאת לבקשתם של פחר וכי אף אחד לא ידע על כך למעט פחר. גם לאחר השלמת עסקת המכר, המערערים הציגו לעורכי הדין מצג לפיו התמורה שולמה וכי אין מניעה למכירת הדירה לסונינו ורישום משכנתא לטובתם.
יתרה מזו, נקבע כי בנסיבות אלו, בצדק טוענים עורכי הדין כי יש בקביעות בית המשפט המחוזי כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הצעדים שהם יכלו לנקוט לבין הנזק שנגרם למערערים כתוצאה מהסיכומים אליהם הגיעו עם פחר. גם בהניח כי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, התקיימו "נורות אזהרה" שהיה בכוחם של עורכי הדין לדעת על קיומן ולבררן, לא מתקיים מבחן ה"סיבה בלעדיה אין". שעה שהמצג שהוצג לפני עורכי הדין על ידי המערערים נועד לסובב אותם בכחש ולאפשר קיום עסקה – אשר לטענת המערערים עצמם רק הם ידעו על טיבה האמיתי – אין מקום לומר כי אילו היו עורכי הדין מעמיקים בירור, נזקיהם של המערערים מאותה עסקה היו נמנעים. כל זאת מבלי להידרש לקביעת בית המשפט המחוזי כי אכן היו בנמצא "נורות אזהרה" שהיו אמורות להביא את עורכי הדין להעמיק בירור, בהינתן הקביעה בדבר היעדר קשר סיבתי. עם זאת, כפי שהצביעו עורכי הדין, בפסיקת בית משפט העליון נקבע זה מכבר, כי עורך דין אינו נדרש "לבלוש" אחר לקוחותיו, כאשר חשדנות והיעדר אמון אינם יכולים לעמוד בבסיסה של מערכת היחסים שבין עורך דין ללקוח (ע"א 8124/18 בעניין ביישיץ). עורך דין אינו נדרש לחקור את לקוחו אם דבריו אמת, ואין לצפות מעורך דין סביר לשער כי שקרים והטעיה עומדים מאחורי מילותיו של לקוחו וכי הוא מסובב אותו בכחש.
לסיכום, ערעור המערערים נדחה, ערעור עורכי הדין מתקבל וחיובם בפיצוי המערערים – בטל.
המערערים יוצגו ע"י: עו"ד אברהם נוח נווה; עו"ד אלון בינשטוק
המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד יצחק בם; עו"ד עו"ד רמי פרגן; עו"ד ישי קרובי; עו"ד בת שבע אדיב
