בג"ץ ביטל פסיקה רבנית בה נקבע כי בגידה בבן זוג מובילה ל"שיתופיות מוחלשת" ואיזון משאבים שאינו שוויוני. נפסק כי אי-נאמנות מינית, כשלעצמה, אינה מצדיקה חריגה מן ההסדרים לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים, ואין בכוחו של מעשה "בגידה" כדי לשלול זכויות רכושיות שכבר התגבשו במהלך חיי הנישואין
השאלה הניצבת במרכזו של הדיון הינה האם ניתן לסטות מהסדר איזון המשאבים השוויוני שקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, בשל שיקולי נאמנות מינית. לאחר כ-37 שנות נישואין לעותרת, הגיש האיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני, וכרך לתביעתו את ענייני הרכוש, להוציא את בית המגורים של הצדדים, שהליך בעניינו התנהל אותה העת בבית המשפט לענייני משפחה. בין יתר עילות הגירושין טען האיש כי העותרת "בגדה" בו. אין מחלוקת כי החל מחודש ינואר 2002 ניהלה העותרת מערכת יחסים אינטימית עם אדם אחר, במקביל לחיי הנישואין של הזוג. הצדדים התגרשו והוסכם כי בית הדין הרבני יכריע במחלוקת הרכושית בעניינם. במסגרת ההליך לפני בית הדין הרבני האזורי נחלקו הצדדים בשאלת תאריך הפירוד, שלפיו יערך איזון המשאבים בהתאם להוראות חוק יחסי ממון: האיש טען כי יש להקדים את מועד איזון המשאבים לשנת 2002, המועד שבו החלה העותרת לקיים את מערכת היחסים האינטימית מחוץ לנישואין. העותרת טענה כי יש לקבוע את המועד האמור לשנת 2013, מועד הגשת תביעת הגירושין. בית הדין הרבני האזורי פסק כי בשל שהעותרת ניהלה מערכת יחסים אינטימית עם אדם אחר במשך כ-10 שנים, יש להקדים את המועד שבו הסתיימו חיי הנישואין, לשנת 2002. עוד נקבע בפסק הדין כי באופן עקרוני בגידה אקראית בבן הזוג לא גורמת בהכרח להקדמת מועד הקרע ליום הבגידה, אלא שבמקרה הנוכחי מעשה הבגידה נפרש על פני תקופה ממושכת ובאופן רציף. בית הדין הרבני הגדול קיבל את ערעורה של העותרת באופן חלקי, וקבע כי מכוח סעיף 8 לחוק, בנסיבות שבהן אחד מבני הזוג מקיים מערכת יחסים אינטימית מחוץ לחיי הנישואין, נוצרת "שיתופיות מוחלשת" שלפיה איזון המשאבים בין בני זוג יתבצע באופן שאינו שוויוני. הודגש כי הסיבה לקביעת "שיתופיות מוחלשת" בשל אי-נאמנות מינית אינה הענשת בן הזוג שבוגד, אלא התחקות אחר יחסי הממון שבין בני הזוג והמערך השיתופי שקיים ביניהם, וכי קיים קושי להניח שבן הזוג שנבגד היה ממשיך בחיי הנישואין ובכוונתו לשיתוף רכושי ככל שהיה מודע למעשה הבגידה. נקבע כי החל ממועד תחילת חיי הנישואין ועד למועד הקרע יאוזנו הנכסים של הצדדים באופן שוויוני; ואילו ממועד הקרע ועד למועד הגשת תביעת הגירושין יאוזנו הנכסים ביחס של 80% לטובת האיש ו-20% לטובת העותרת.
לטענת העותרת, בתי הדין ביססו את הכרעתם לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים על שיקולי נאמנות מינית בלבד, בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון, ובניגוד לתכליתו של חוק יחסי ממון, ומשכך קמה עילת התערבות בפסקי הדין בעניינה.
האיש טען מנגד כי במסגרת סעיף 8 לחוק ניתן לשקול שיקולים שחורגים מן השיקול הכלכלי ושאינם נוגעים לשאלת המאמץ המשותף של בני הזוג; וכי הסדר איזון המשאבים שבחוק מבוסס על כוונת שיתוף משוערת של בני הזוג, ובהיעדר כוונה שכזו ניתן לחרוג ממנו.
כב' השופט ע' פוגלמן פסק כי פסקי הדין של בית הדין הרבני הגדול ובין הדין הרבני האזורי – שקבעו כי חוסר הנאמנות של העותרת מוליך לסטייה מאיזון שוויוני – חרגו מהוראות חוק יחסי ממון ויש מקום להתערב בהם, על פי אמות המידה המקובלות בבית המשפט העליון. הצדדים נישאו בשנת 1976 ומשכך חל עליהם המשטר הרכושי שבחוק יחסי ממון. הסדר איזון המשאבים האמור קובע כי עם פקיעת חיי הנישואין בשל גירושין או מוות עומדת לכל אחד מבני הזוג זכות אובליגטורית לאיזון שווי הנכסים אשר נצברו במהלכם. בהתאם להוראות ההסדר, איזון המשאבים יעשה בצורה שוויונית, כך שכל אחד מן הצדדים יהא זכאי למחצית מן הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין, למעט נכסים שהוחרגו במפורש מן ההסדר בחוק או בהסכם בין בני הזוג. ההסדר שקבוע בחוק משרטט את הזוג הנשוי כ"יחידה כלכלית שיתופית" בה תרם כל אחד מהם, לחיי הנישואין ולצבירת הרכוש, ומשכך אך ראוי כי עם פירוק הזוגיות יקבל כל אחד מהם מחצית מרכוש זה. ההסדר נשען אפוא על שני עקרונות בסיסיים: הראשון הוא עקרון השוויון והשני הוא עקרון המאמץ המשותף. סעיף 5(א)(1) לחוק שמחריג מהסדר איזון המשאבים נכסים שהיו לאחד מבני הזוג עובר לחיי הנישואין או נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה. בדין האזרחי קיימת מגמה ברורה לניתוק הקשר שבין שיקולי אשם בפירוד לבין חלוקת הרכוש לאחר הגירושין. לצד ברירת המחדל החוקית שלפיה החלוקה תהיה שוויונית, נקבע במסגרת החוק בסעיף 8, חריג מוגבל בהיקפו שמקנה לבית המשפט סמכות לסטות מכלל החלוקה השוויונית, זאת, בהינתן "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". למעשה, סעיף זה מאפשר גמישות במלאכת איזון הנכסים בין הצדדים כך שיחולקו בצורה הוגנת ושוויונית (אף אם לא ביחס שווה). בפסיקה נקבע כי ברירת המחדל היא עריכת איזון משאבים שוויוני, וכי סטייה מכלל זה לפי הוראות סעיף 8 לחוק תיעשה במשורה ותוך בחינת מכלול הנסיבות של המקרה הקונקרטי לגופו ושקילת שיקולים כלכליים ואחרים. לעניין אופן הפעלתו של סעיף 8 נקבע בפסיקה כי הסעיף לא נועד לאפשר "חלחול" של שיקולי אשם לסוגיות הרכושיות.
בהמשך לאמור, נקבע כי בשאלת השלכותיה הממוניות של נאמנות מינית, נקודת המוצא היא כאמור ששיקולי אשם – ככלל – נותרים מחוץ לאיזון המשאבים. בית משפט העליון קבע לא אחת כי אי-נאמנות מינית, כשלעצמה, אינה מצדיקה חריגה מן ההסדרים לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים, וכי אין לאשם היחסי בפירוק חיי הנישואין נפקות לעניין חלוקת הרכוש. כך, בנוגע לחזקת השיתוף, נדחתה בעבר טענה כי חוסר נאמנותו של בן זוג צריך להוליך להשלכות קנייניות. בבג"ץ 8928/06 נקבע כי אי-נאמנותה המינית של בת הזוג אינה מובילה לחריגה מהסדר איזון המשאבים ולשלילת חלקה בזכויות הפנסיוניות שצבר בן הזוג במהלך חיי הנישואין; הן בראי הלכת השיתוף, הן בראי הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, במקרים שבהם אי-נאמנות מינית הובילה ליצירת קרע בין בני הזוג בדמות עזיבתו של אחד מהשניים את הבית ופירוק החיים המשותפים, או כאשר אחד מבני הזוג ניהל "חיים כפולים" אשר השפיעו על המישור הכלכלי של חיי הנישואין, הייתה לכך השפעה על איזון המשאבים שבין הצדדים במסגרת הנסיבות המיוחדות שבסעיף 8 לחוק. אין בכוחו של מעשה "בגידה" כדי לשלול זכויות רכושיות שכבר התגבשו במהלך חיי הנישואין. גם כאשר מדובר ב"בגידה" ממושכת שהוסתרה מבן או מבת הזוג, מתן משקל לחוסר הנאמנות מכניס את שיקולי האשם במישרין לתוך השאלות הממוניות. אי-נאמנות מינית ממושכת כשלעצמה לא מעלה ולא מורידה מן המאמץ המשותף שהשקיעו בני הזוג במהלך חיי הנישואין ובבניית משק הבית, וכאשר אי-הנאמנות לא השליכה על התנהלותו היומיומית של משק הבית, ועל התרומה למאמץ המשותף, שלילת זכויות ממוניות מהווה למעשה "קנס" על בן הזוג ה"בוגד" – קנס על עצם ה"בגידה".
מהלכה למעשה, נקבע כי בית הדין הרבני האזורי מצא כי חוסר נאמנותה של העותרת מוליך במישרין למסקנה שאין ליתן לה מחצית משווי הנכסים וכי תנאי לחלוקה שוויונית הוא נאמנות האישה. קביעה זו לא עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון ולכן היא מחייבת התערבות. הנמקתו של בית הדין הרבני הגדול הייתה שונה, והוא הדגיש בפסיקתו כי קביעת "שיתופיות מוחלשת" לא נעשית במטרה להעניש את האישה ה"בוגדת" או האיש ה"בוגד", וכי קביעה מעין זו לא נותנת משקל לפן הדתי או המוסרי של אי-הנאמנות המינית. עם זאת, גם פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול קובע כי ל"בגידה" כשלעצמה השלכות ממוניות. מפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול עולה כי "בגידה" שאינה חד פעמית מוליכה, כשלעצמה, לשלילת זכויות קנייניות. קביעה מעין זו חותרת תחת התכליות בהפרדה בין שאלות אשם לבין שאלות ממוניות. בית הדין הרבני הגדול נשען על כוונה משוערת של הצדדים, וזאת מבלי להתייחס, בין היתר, לכך שהדרך להתנות על הוראות חוק יחסי ממון ועל כלל החלוקה השוויונית שקבוע בחוק – היא באמצעות הסכם ממון. אף "בגידה" ממושכת, אשר לא הייתה לה השפעה על התנהלותו הכלכלית של משק הבית או על המאמץ המשותף, אין בה כדי להשפיע על שאלת חלוקת הרכוש. במובן זה, הקביעה שמשתמעת מפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, שלפיה "בגידה" שחורגת מ"בגידה" חד פעמית משפיעה על המשטר הרכושי שחל על הצדדים, מוליכה, מניה וביה, להחזרת שיקולי האשם למרכז הבמה של סכסוכי גירושין ולתוצאות הקשות שנלוות לכך. בקביעה מעין זו יש ממד משמעותי של רטרואקטיביות – היא שוללת זכויות רכושיות מבן הזוג לאחר סיום חיי הנישואין, ופועלת באופן לא שוויוני ועקבי לטובת הצד בעל המשאבים הכלכליים. לצד האמור לעיל, במקרים שבהם אי-נאמנות מינית הובילה ליצירת קרע בין בני הזוג בדמות עזיבתו של אחד מהשניים את הבית ופירוק החיים המשותפים, או כאשר אחד מבני הזוג ניהל "חיים כפולים" אשר השפיעו על המישור הכלכלי של חיי הנישואין, הייתה לכך השפעה על איזון המשאבים שבין הצדדים במסגרת הנסיבות המיוחדות שבסעיף 8 לחוק – מעין שיתופיות מוחלשת. (בג"ץ 2642/08 בעניין פלונית). בעניין דנן, בית הדין קבע כי לא היה קרע מלא, והשיתוף לא הופסק, אלא "הופחת" לדרגה של 80% למשיב ו-20% לעותרת- זאת, מבלי שניתן למצוא הצדקה ממשית של אחוזי "השיתופיות המוחלשת" שנקבעו. לא בכדי קיים קושי לנמק נתון זה: הוא אינו נשען על מציאות כלכלית של משק ביתם של בני הזוג, וגם מכך ניתן ללמוד כי ניתן ל"בגידה" משקל רטרואקטיבי שלא היה לה בזמן אמת. השוני בין עניין פלונית לעניין דנן ברור: אותה "שיתופיות מוחלשת" שנקבעה שם, שיקפה את התנהלות משק הבית של הצדדים – אשר הייתה ברורה וגלויה לשניהם – שבו היה בן הזוג "נפקד נוכח" וניהל באופן מפורש "חיים כפולים".
לא זו אף זו נקבע כי פסקי הדין נושא העתירה דנן נעדרים התייחסות לנסיבות מיוחדות נוספות, זולת התנהגותה המינית של העותרת, להפעלת סעיף 8 לחוק ולחריגה מן הסדר איזון המשאבים השוויוני. למעשה, במסגרת פסק דינו קבע בית הדין הרבני הגדול כי "אין להתעלם מן העובדה שלאורך השנים הרבות, כמעט עשרים ושש שנים – שקדמו לבגידה הממושכת של ... מאחורי גבו של ... – ואף לאחריה, היה 'מאמץ משותף' של שני בני הזוג, תרמה למשק הבית המשותף, הן בטיפולה בבית ובילדים והן בעבודתה בעצמה". משכך, ומאחר שנמצא כי לא היה מקום לשקול את התנהלותה המינית של העותרת במסגרת מלאכת האיזון שקובע חוק יחסי ממון, הרי שאין לסטות במקרה דנן מהחלוקה השוויונית שנקבעה בחוק. בחלוף כמעט 40 שנות נישואין, התגרשו השניים לאחר שנודע לאיש כי העותרת "בגדה" בו עם אדם אחר במשך כ-10 שנים. בשל "בגידה" זו – שאין חולק שלא השפיעה על ההתנהלות הכלכלית של משק ביתם ועל המאמץ המשותף – ביקש לשלול מהעותרת את חלקה ברכוש הצדדים שנצבר לאחר תחילת מערכת היחסים האינטימית מחוץ לחיי הנישואין. כך הכריעו בתי הדין הרבניים שדנו בעניינם של הצדדים. נפסק כי לא היה מקום ליתן משקל להתנהלות זו של העותרת בחלוקת הרכוש ביניהם. קביעה זו צועדת בתלם פסיקת בית המשפט העליון שמפרידה בין שיקולי אשמה לבין חלוקת הרכוש בין בני הזוג בפירוק החיים המשותפים. באחרונה, נפסק בהקשר אחר על כך שהדין האזרחי לא נועד לרפא לב שבור (בע"ם 5827/19), ובדומה, אין המענה ל"בגידתה" של העותרת באיש ובאמונו הוא בשלילת חלקה במאמץ המשותף של קיום היחידה המשפחתית שלהם. אשר על כן, הצו על תנאי יעשה מוחלט ופסקי הדין של בית הדין הרבני הגדול ושל בית הדין הרבני האזורי – מבוטלים. חלף האמור נקבע כי העותרת זכאית למחצית מכלל הנכסים (לרבות נכסי קריירה ומוניטין) שנצברו על ידה ועל ידי האיש, החל מיום נישואיהם בשנת 1976, ועד לפרידתם בשנת 2013, בהתאם להסדר איזון המשאבים שקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון.
לסיכום הערעור מתקבל, פסקי הדין הרבניים מבוטלים.
ב"כ העותרת: עו"ד שי זילברברג; עו"ד ענת לביא אזולאי; עו"ד הילה אוחיון גליקסמן
ב"כ המשיבים: עו"ד שאול דחבש; עו"ד עדו דיבון
