חדשות

בית משפט השלום קיבל חלקית תביעת לשון הרע נגד תאגיד המים של ירושלים וחייב אותו לפצות חברה מתחום הנדל"ן לאחר שהטיל עיקול על חשבונותיה בגין חוב שמקורו בטעות. נקבע, כי מקורו של החוב טמון בטעותו של התאגיד, אשר לא זיכה את החברה כפי שהתחייב ומשכך, הליכי העיקול שננקטו, ננקטו ללא הצדקה

התובעת, חברת "אביב שני פיתוח ובניה", היא חברה פרטית העוסקת בייזום ופיתוח בניה בנדל"ן. הנתבעת, חברת "הגיחון", היא תאגיד המים המספק שירותי מים וביוב לתושבי ירושלים, אשר סיפק במועדים הרלוונטים מים לדירה שהייתה בבעלות החברה. החברה קיבלה חשבון מים שהופק בחודש מרץ 2011, ולפיו קיים חוב מים לדירה לתקופה שמתחילת חודש ינואר ועד לתחילת מרץ, בסכום של 15,247 שקל. לטענת החברה, המדובר בחשבון בלתי סביר ומנופח ומשכך פנתה היא לתאגיד אשר שלח מהנדס מטעמו על מנת לבדוק את טענות החברה.

בבדיקה שנערכה, התברר לצדדים כי המונה הפרטי, המשויך לדירת החברה, הותקן על גבי מד המים המשותף לכל הבניין שכן לבניין היו שני מונים בלבד, אחד ששימש את דירת החברה ואחר ששימש את 11 הדירות הנוספות בבניין, וההתקנה האמורה גרמה לתאגיד לחייב את החברה שלא כדין על צריכת המים המשותפת של כלל דיירי הבניין. החברה פנתה לתאגיד על מנת לבקש זיכוי בגין החיוב השגוי. במהלך התקופה שלאחר מכן, ערכה החברה בירורים למול התאגיד על מנת לברר אם זוכתה בהתאם, ובכל פעם נמסר לה כי סטטוס הבקשה בטיפול.

בחודש מאי 2012 נשלחה אל החברה דרישה לתשלום הכוללת את החוב בגין הדירה וכן חובות נוספים בגין 3 נכסים שנמכרו על ידה זה מכבר. בעקבות כך, פנתה החברה לתאגיד במכתב בו התרעמה על ההתראה, שטחה את טענותיה לגבי החובות הנטענים, ובמסגרתו שבה והודיעה כי אין כל חוב שלה. התאגיד, וחרף האמור, נקט הליכי גבייה מנהליים והטיל עיקול על 3 חשבונות של החברה. החברה פנתה למשרדי התאגיד וגילתה כי טענותיה כלל לא נבדקו טרם הטלת העיקול. רק לאחר שנערכה בדיקה בהוראת נציגה בכירה של התאגיד, בוטל העיקול.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בתביעה שהגישה לבית משפט השלום בירושלים, טענה החברה כי מעשיו ומחדליו של התאגיד גרמו לה לנזקים כספיים ותדמיתיים ופגיעה בשמה הטוב ואלו מהווים פרסום על פי חוק איסור לשון הרע. לשיטתה, התאגיד הטיל עיקולים בקלות דעת בלתי נסבלת, ללא עריכת כל בדיקה, או שימוע ולו גם בסיסיים ואת אותה בדיקה שערך התאגיד בחודש מאי 2018, לאחר הטלת העיקול, היה עליו לעשות קודם לכן. התאגיד טען כי פעל כדין לכל אורך הדרך, וכי החיוב בוצע על בסיס קריאות של מד המים ששימש את דירת החברה והוא באחריותה בלבד. התאגיד טען כי אין לו כל אפשרות לדעת אם הדירה מאוכלסת או אם נעשה בה שימוש בפועל, ומבחינתו עם ביצוע החיוב על פי מדידה בפועל, יצא ידי חובתו.

השופטת אפרת אייכנשטיין שמלה קבעה כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי החל מסוף שנת 2010 החיובים בגין הדירה הראו צריכת מים חריגה. עוד עולה, כי  בהתאמה לעליה חדה זו, נרשמה בד בבד ירידה תלולה בצריכה הכללית בבניין, ובעוד שבעבר החיוב בגין הצריכה המשותפת עמד על יחס של בין פי 4 לפי 5 מהחיוב לדירה, בתקופה שבמחלוקת, והחל מחודש נובמבר 2010 התהפכו היוצרות באופן דרסטי, עד אשר בחודש מרץ 2011, נמדדה צריכה של 489 קוב לדירה, לעומת 3 קוב לכל הבניין, דהיינו צריכה בדירה אחת של יותר מפי 150 מהצריכה המשותפת לכל הדירות בבניין.

עוד נקבע כי יש לקבל את גרסתו של נציג החברה לפיה פנה למשרדי התאגיד ובשיחה שנערכה עם נציגיו ועם המהנדס מטעמו, אישרו לנציג כי יבוצע זיכוי. נקבע בנוסף כי יש לקבל את טענתו של נציג החברה לפיה הובטח לו שהעניין בטיפול, וכי כך סבר. כמו כן, נקבע כי החברה מעולם לא קיבלה מכתב מאמצע חודש יוני 2018, אשר צורף לתצהיר התאגיד. נקבע כי עד למועד הטלת העיקולים המנהליים, לא קיבלה החברה כל התייחסות למכתבה מתחילת חודש יוני 2018. בשאלה מדוע עדיפה גרסת החברה על פני גרסת התאגיד, כך למשל, התאגיד טען כי הינו חברה מסודרת בה מתועדות כל הפניות בעל פה ובכתב המגיעות למשרדי התאגיד. נקבע כי לא הוצג כל תיעוד של הפניות, גם אלו אותם אישר התאגיד, ובנקל יכול היה התאגיד להציג פלט שיכלול פניות מתועדות בתקופה הנטענת. זאת ועוד, נקבע כי גם אם היה התאגיד שולח את מכתבו הנטען מאמצע חודש יוני 2018, והחברה הייתה מתעלמת ממנו, עדין חובה היה על התאגיד להודיע לה, לאור כך שהוא עצמו הכתיר את פניית החברה כהשגה או ערעור, כי ערעורה נדחה בשל היעדר שיתוף פעולה מצידה, טרם שיפנה למסלול הדרסטי של נקיטת הליכים מנהליים. נקבע כי בעת נקיטת ההליכים המנהליים, לא היה כל חוב לחברה, ולא היה מקום לנקוט בהליכים המנהליים.

עוד הוסיפה השופטת כי לאחר קבלת מכתב התראה לפני פתיחה בהליכים, פנתה החברה לתאגיד, שטחה את מלוא טענותיה, ואף הבהירה כי טענותיה נבדקו ע"י גורם מקצועי בתאגיד וניתנה לה התחייבות כי תזוכה ביחס לדירה, וביחס לנכסים האחרים הבהירה כי הנכס אינו באחזקתה זה מכבר. בהתאם לממצאים העובדתיים שנקבעו, התאגיד בחר שלא להתייחס להשגה ולבדוק את טענות החברה, כמו גם את קיומו ותוקפו של החוב, ופנה לאפיק המנהלי. מכאן שמקורו של החוב, טמון בטעותו של התאגיד, אשר לא זיכה את החברה כפי שהתחייב. נקבע כי הליכי העיקול שננקטו, ננקטו ללא הצדקה, לפחות באותו שלב, טרם למיצוי בדיקת הטענות שהעלתה החברה במסגרת הערעור וההשגה, כלשון התאגיד עצמו. לאור האמור, זכאית החברה לפיצוי בגין הפגיעה בשמה הטוב עקב הטלת העיקולים. נקבע כי לא קיימת לתאגיד הגנת "פרסומים מותרים" בהתאם לסעיף 13 לחוק, וזאת מאחר ובאותו מועד לא היה חוב, וממילא שאין המדובר בפרסום שהתאגיד היה חייבת לעשותו כאמור בסעיף 13(9) לחוק. נקבע כי החברה תפוצה בסך של 6,000 שקל.

בעניין הסעד ההצהרתי, עלה כי החברה זכאית לסעד הצהרתי הקובע כי על התאגיד לזכות את החברה במלוא החובות המופיעים במכתב ההתראה שנשלח אליה מסוף חודש מאי 2012.

נוכח האמור, התביעה התקבלה בחלקה כך שהתאגיד יפצה את החברה בסך 6,000 שקל בגין פגיעה שנגרמה למה בגין פרסום לשון הרע. כמו כן, החברה זכאית לסעד הצהרתי הקובע כי על התאגיד לזכות את החברה במלוא החובות המופיעים במכתב ההתראה שנשלח אליה מסוף חודש מאי 2012.

ת"א 23868-09-12