בית משפט השלום בת"א דן בתביעת נזקי גוף שעניינה אירוע תקיפה משנת 2006 במהלכו נדקר תלמיד כיתה י"א בירכו ע"י תלמיד אחר, וקבע כי משרד החינוך, בית הספר והמועצה המקומית אינן נושאות באחריות לתקיפה. השופטת: "בית הספר אינו כלא ואינו יכול להיות סגור הרמטית עם זקיפים חמושים סביב הגדרות"
התובע, תלמיד כיתה י"א בשנת 2006, הותקף על תלמיד אחר מבית ספרו כאשר זה הגיע מאחוריו במפתיע ודקר אותו בירכו 3 פעמים. בגין מעשה התקיפה הועמד התלמיד התוקף לדין פלילי, הורשע ונדון לעונש מאסר. בעקבות האמור, הגיש התובע תביעה נזיקית לבית משפט השלום בת"א נגד התלמיד, וכן נגד משרד החינוך, בית הספר והמועצה המקומית.
בתצהירו תאר התובע כי כשבוע קודם לאירוע התקיפה פנה אליו הנתבע בדברים גסים וקללות. לטענתו, ביקש מהנתבע באדיבות ובנימוס להירגע ולחדול מכך, אבל זה המשיך להתגרות בו ובשלב מסוים אף ניסה לדקור אותו באמצעות סכין אך התובע טען כי הספיק לזוז כך שהסכין חוררה את חולצתו ושרטה את כתפו הימנית, ובנס לא נגרם לו נזק גדול יותר. לדבריו, שבוע לאחר מכן, בזמן ששהה לתומו בתוך שטח בית הספר בו למד, נכנס הנתבע לשטח בית הספר כשהוא מצויד בסכין, הפתיע אותו מאחור ודקר אותו 3 פעמים בעיקר ברגל ימין. בתביעה מיקד התובע את הטענותיו בכך שגדר בית הספר הייתה פרוצה, ואפשרה את כניסתו של התוקף למתחם אף שהיה מושעה מהלימודים באותו יום ובהעדר השגחה של המורים וצוות בית הספר. התובע הגיש בתמיכה לתביעתו חוות דעת רפואית לפיה נגרמו לו 19 אחוזי נכות בגין מעשה התקיפה.
הרשויות מצדן, כפרו באחריותן לאירוע וטענו שהמדובר במעשה פלילי, מפתיע שלא ניתן היה לצפייה, שכן התובע עצמו לא התריע על סכסוך קודם בין השניים ועל תקיפה קודמת שתקף אותו הנתבע שלא בשטח בית הספר. בנוסף הגישו הרשויות חוות דעת מטעמן לפיה נכותו של התובע עומדת על 3% בגין צלקת ופחת תחושתי קל. מומחה מטעם בית המשפט קבע כי הנכות עומדת על 5% בגין נוכחות צלקת בירך ימין כוללת פחת תחושתי בעור והוסיף וקבע, כי הפגיעה האורתופדית אינה גורמת להפרעה תפקודית.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת אורלי מור-אל קיבלה את התביעה נגד התלמיד התוקף אך דחתה אותה נגד משרד החינוך, המועצה המקומית ובית הספר. לשיטתה, בנוגע לאחריות הנתבע אין צורך להכביר מילים, שכן לא רק שהוא בחר שלא להתגונן אלא ברי כי בנסיבות שהוכחו מתקיימים יסודותיה העובדתיים של עוולת התקיפה היות שמעשה התקיפה אינו שנוי במחלוקת, ונסיבותיו תוארו באופן דומה בכתב האישום בו הורשע הנתבע ובתצהיר התובע. לא זו אף זו, במסגרת ההליך פלילי הודה, כאמור הנתבע בביצוע התקיפה והורשע בהתאם להודאתו בעבירות שיוחסו לו ולכן חל סעיף 42א לפקודת הראיות, לפיו הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט המרשיע נאשם יהיו קבילים כראיה במשפט אזרחי. בשים לב לכך שהנתבע בחר שלא להתגונן, ומאחר שבנסיבות העניין אין צורך לדון בקיומו של אשם תורם מצד התובע, קבעה השופטת כי אחריותו של הנתבע היא מלאה.
בכל הנוגע לאחריותן של המועצה המקומית ומשרד החינוך, הגיע השופטת למסקנה כי בנסיבות שהוכחו לא קמה אחריות לרשויות. "בית הספר אינו כלא ואינו יכול להיות סגור הרמטית עם זקיפים חמושים סביב הגדרות", קבעה השופטת. "חדירתו של הנתבע לשטח בית הספר אינה מקימה אחריות כשלעצמה". לשיטתה, הסתבר מן העדויות כי התקיפה הייתה מעשה מתוכנן שארע תוך שניות ולא ניתן היה לצפות או למנוע אותו, במיוחד כאשר התובע לא דיווח על סכסוך ותקיפה קודמת בין השניים. בנוסף, מבחינת הרשויות לא היו סימנים שיצביעו על סיכון וחלק ניכר מהטענות העובדתיות בהקשר זה לא הוכחו. גם הטענה כי המורים לא נכחו באיזור בהפסקה לא הוכחה, מה גם שגם אם היה נוכח מורה לא היה בידו לצפות כי יתרחש אירוע מעין זה.
עוד קבעה השופטת כי גם אם תתקבל הטענה שהנתבע היה מושעה באותה עת, הרי שלא הוכח כי להשעייתו יש קשר לאלימות או כי ניתן היה לצפות כניסתו עם סכין לשטח בית הספר ובהקשר זה אין לתובע אלא להלין על עצמו שעה שלא התלונן על מעשה התקיפה הראשון, פעולה שמן הסתם הייתה מונעת את התרחשות אירוע התקיפה הנוסף בשטחי בית הספר.
עוד ציינה השופטת כי התובע ניסה לצייר את בית הספר כמקום מופקר ולא מפוקח, בו המורים והמנהל יושבים בחדר שהוא קרא לו "ג'ונגל" ומעשנים, אולם מעדות המנהל עלה כי בית הספר היה מפוקח, כי נקטו אמצעי משמעת נגד התלמידים כי הייתה השגחת מורים בחצר בעת ההפסקות וכי האירוע בו היה מעורב התובע היה אירוע האלימות היחיד בבית הספר שהגיע לרמת חומרה מעין זו. התובע לא סתר עובדות אלה ומתיקם האישי בבית הספר של התובע ושל הנתבע אף עלה כי ננקטו נגדם אמצעי אכיפה וכי היה ניסיון להשיב את התובע לתלם. "התמונה המתקבלת היא של בית ספר שמנוהל באופן סביר על ידי מנהל אכפתי שמנסה להחזיר את תלמידיו לתלם", ציינה השופטת, "שלא הובא לידיעתו ולידיעת בית הספר אירוע התקיפה הראשון, כך שלא יכל היה לטפל ולצפות אירוע תקיפה נוסף מצד הנתבע".
עוד נקבע כי התובע לא הוכיח כל עובדות שהיה בהן כדי להביא למסקנה שבית הספר ידע על סיכון מוגבר ולא עשה דבר, לא הוכח שהייתה תופעה של כניסה עם סכינים או שימוש בהם בבית הספר, לא הוכח כי הייתה בעיית אלימות בבית הספר ולא הוכח כי בית הספר לא עשה די בנושא האלימות. אשר על כן, קבעה השופטת כי מבחינת הרשויות מעשה התקיפה היה פתאומי, מפתיע וללא סימנים מקדימים, וגם פיקוח הדוק יותר של הרשויות ואף גדר רצינית יותר לא יכלו למנוע אותו. בנסיבות אלו, קבעה השופטת כי לא הוכחה רשלנותן של הרשויות ולפיכך התביעה נגדן נדחתה. "תוצאה זו אמנם מעוררת חוסר נוחות מסוים", כתבה השופטת לסיום, "שהרי בית הספר אמון על בטחון התלמידים השוהים בו, יחד עם זאת, המסקנה המתבקשת מהעובדות שהוכחו הינה שמדובר באירוע שלא ניתן היה לצפייה מבחינת הרשויות ושהיה יכול להתרחש בכל מקום, מה גם שאחריותו והתנהגותו של התובע עצמו שבחר להבליג על אירוע התקיפה הראשון ולא ערב את הרשויות היא שגרמה לכך שלא ננקטה פעולת מניעה".
לאחר בחינת מצבו הרפואי והתפקודי של התובע, העמידה השופטת את סכום הפיצוי בו יישא התלמיד התוקף ברכיבי הנזק השונים ע"ס של 88,000 שקל, מתוכם 50 אלף בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל). בנוסף ישלם התוקף לתובע שכר טרחה בשיעור כולל של 21,000 שקל והוצאות. לפנים משורת הדין, לא חייבה השופטת את התובע בהוצאות הרשויות, בשים לב לפגיעתו בעת היותו קטין.
