ביהמ"ש הבהיר כי הטלת הסנקציות – מאסר של 24 שעות וקנס של 10,000 שקל – אינה עניין פלילי כמשמעותו בחוק, ואינה מהווה הרשעה ומעצר על עבירה של התנהגות מבזה ואלימה, אלא היא כלי דיוני מהיר ואפקטיבי העומד לרשות הערכאה השיפוטית כדי לשמור על הסדר, ועל כן אין היא מקנה זכות להגיש בקשה למשפט חוזר
בית המשפט העליון דחה בקשה למשפט חוזר שהגיש מתדיין בבית הדין הרבני אשר הוטלו עליו סנקציות של מאסר וקנס לאחר שהתפרע בדיון, וקבע כי אין מדובר בעניין פלילי המקנה זכות להגיש בקשה למשפט חוזר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במסגרת מאמצי בית הדין הרבני לגרום לבנו של המבקש לתת גט לאשתו, התקיים דיון בבית הדין אשר במהלכו הרבה המבקש לצעוק באולם, התקרב לעבר הדיינים ושיבש את מהלך הדיון הסדיר. הדיינים חזרו והתרו בו כי אם לא יחדל מהתנהגותו, הוא עלול להיעצר ולהיקנס. לבסוף, משהמבקש המשיך בהתנהגותו, הוחלט להטיל עליו מאסר למשך 72 שעות וקנס כספי בסך של 30 אלף שקל.
בהתאם להוראות הדין המסמיכות את בית הדין להטיל סנקציות על אתר, הובאה החלטת בית הדין לעיונה של נשיאת בית המשפט העליון, אשר קבעה כי החלטת בית הדין ניתנה בגדר סמכותו ובהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 2 לחוק למניעת הפרעה. עם זאת, נקבע כי הואיל ובדיון שהתקיים בבית הדין, הזהירו הדיינים את המבקש בלשון מפורשת, שהמשך התנהגותו צפוי לעלות לו במאסר למשך 24 שעות ובקנס של 10,000 שקל, התראה בלשון זו "כובלת" את בית הדין ומחייבת אותו שלא להחמיר ביחס לאותו עונש שהוא עצמו הזהיר לגביו. משכך, היות והמבקש כבר נאסר למשך 24 שעות, נקבע כי לא יוטל עליו עונש מאסר נוסף.
המבקש הגיש לבית המשפט העליון בקשה למשפט חוזר, לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט, שבה טען כי בידו "עובדות וראיות" שיש בהן כדי לשנות את החלטת הנשיאה וכי "בהרשעתו ומעצרו" היה משום עיוות דין. לטענת המבקש, החלטת בית הדין מכוח החוק למניעת הפרעה היא בגדר "ענין פלילי" כמשמעו בסעיף 19 לחוק יסוד: השפיטה וסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, ולפיכך עומדת לו זכות להגיש בקשה למשפט חוזר. המבקש הוסיף כי המונח "ענין פלילי" אינו בא להוציא מגדרו מקרים שבהם לא התקיים הליך פלילי "קלאסי", ולשיטתו, יתכנו נסיבות שבהן הטלת סנקציות מצד ערכאה שיפוטית מכוח חוק של הכנסת ייחשבו מבחינה מהותית לענישה הבאה בתגובה ל"עבירה". במקרה זה, טען המבקש, ניתן לראותו כמי שהואשם בביצוע "עבירה" של התנהגות מבזה ואלימה כלפי בית הדין, ומשהוטלו עליו סנקציות עונשיות בגין זאת, עומדת לו זכות להגיש בקשה למשפט חוזר.
השופט אליקים רובינשטיין דחה את הבקשה וקבע כי ההליך מכוח החוק למניעת הפרעה אינו נכנס בגדר "ענין פלילי" כמשמעותו בחוק, ולפיכך לא עומדת למבקש זכות להגשת בקשה למשפט חוזר בעקבות הסנקציות שהשית עליו בית הדין הרבני. השופט הבהיר כי תכליתם של סעיף 2 לחוק למניעת הפרעה וסעיף 72 לחוק בתי המשפט היא לתת כלים אופרטיביים בידי היושבים בדין, שיש בהם כדי לשמור על יעילות הדיון, ובזיקה לכך, על מעמדה של הרשות השופטת. ההליך המתנהל מכוח החוק למניעת הפרעה נועד אפוא לשרת מטרות אחרות ביחס לאלה שמשרת ההליך הפלילי "הקלאסי" עצמו, והוא נבדל ממנו בכמה מובנים. משכך, קבע השופט, אין לפנינו אפוא הליך פלילי ככל משפטו וחוקתו, אלא "כלי התגוננות" לבית הדין.
עוד הוסיף השופט כי בעוד שבהליך פלילי רגיל קיימת זכות ערעור על פסק הדין של הערכאה הדיונית, ובמקרים מסוימים אף עשויה להינתן רשות לערער פעם נוספת, בגלגול שלישי, לא העניק המחוקק זכות ערעור על החלטת בית הדין הרבני המתקבלת מכוח סעיף 2(א) לחוק למניעת הפרעה. המחוקק הפקיד את הביקורת השיפוטית בעניין זה בידי הדרגה הגבוהה ביותר – נשיא או שופט בית המשפט העליון, אך אין מדובר בערעור פלילי. בשונה מכך, מוסד המשפט החוזר מבוסס על הרעיון כי קיים מידע ממשי חדש שבכוחו לשנות את ההכרעה שהתקבלה בעניין הנדון, תכלית שאינה מתקיימת במקרה זה.
