(ג) הוראות חוק זה לא יחולו על מי שהורשע בעבירה לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950, או לפי החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, התש"י-1950.

(ו) אסיר הנושא את עונשו בישראל בשל עבירה שיש בה משום פגיעה בבטחון המדינה, או קשירת קשר לעבור עבירה כאמור, או אסיר שנשפט לפי חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, טעונה העברתו למדינה האחרת גם הסכמת שר הבטחון.

העברת אסיר מישראל למדינה אחרת וקבלת אסיר ממדינה אחרת והעברתו לישראל, יבוצעו על ידי שירות בתי הסוהר בתיאום עם המדינה הנוגעת בדבר; לשם כך יהיו לשירות בתי הסוהר ולסוהר כל הסמכויות הנתונות להם בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן - פקודת בתי הסוהר); לענין זה, יחולו על האסיר המועבר ההוראות החלות על אסיר בפקודת בתי הסוהר.

(ב) לענין התקופות האמורות בסעיף 49 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), בסעיף 28 ובסימן ט1 לפרק ב' לפקודת בתי הסוהר, יראו את תקופת המאסר ככוללת גם את תקופת המאסר שנשא האסיר מחוץ לישראל.

"פסק חוץ" - פסק דין חלוט שניתן בהליך פלילי מחוץ לישראל, כאמור בסעיף 10 לחוק העונשין, ואין נפקא מינה אם ניתן לערער על פסק הדין או לשנותו בדרך אחרת.

(א) בקשת היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט לפי סעיף 10 לחוק העונשין בדבר ביצוע בישראל של עונש שהוטל בפסק חוץ תכלול את אלה:

(1) העתק מאושר של פסק החוץ;

(2) אישור בכתב מהרשות המוסמכת במדינה שבה ניתן פסק החוץ, בדבר היות העונש בר ביצוע מיידי ובדבר תקופת העונש שיש לבצע בישראל.

(ב) לענין זה, "הרשות המוסמכת" - הרשות שנקבעה באותה מדינה כרשות מוסמכת לענין הגשת בקשות בקשר לביצוע פסק דין במדינה אחרת ושהודעה על כך נמסרה לשר המשפטים.

(ב) ראה בית המשפט כי קיים יסוד להניח כי ניתן יהיה להורות על ביצוע עונש מאסר בישראל לפי סעיף 10 לחוק העונשין, רשאי הוא לצוות על מעצרו של הנידון, ורשאי הוא לעשות כן אף שלא בנוכחותו; בית המשפט רשאי, בהתחשב בהתחייבויותיה הבין-לאומיות של מדינת ישראל, לשחרר את העצור בערובה בתנאים שיבטיחו את ביצוע העונש בישראל.

(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א), סבר היועץ המשפטי לממשלה שיש צורך לעצור את הנידון בלי דיחוי ושאין שהות לפנות לבית המשפט, רשאי הוא לצוות בכתב על מעצרו; היועץ המשפטי לממשלה רשאי לאצול את סמכותו לפי סעיף קטן זה לפרקליט המדינה או לפרקליט מחוז.

(ד) מי שנעצר לפי צו מעצר שניתן שלא בנוכחותו, או לפי צו מעצר כאמור בסעיף קטן (ג), יובא בפני שופט בתוך 24 שעות משעת מעצרו, והוראות סעיף קטן (ב) יחולו, בשינויים המחויבים.

(ה) תוקפו של צו מעצר שניתן על ידי בית משפט בנוכחות הנידון לא יעלה על 15 ימים משעת המעצר, ורשאי בית המשפט להתיר, ולחזור ולהתיר את ההחזקה במעצר לתקופות נוספות שלא יעלו על 15 ימים, ובלבד שתקופות המעצר הכוללות לפי סעיף קטן זה לא יעלו על 30 ימים.

(ו) על אף האמור בסעיף קטן (ה), נתקיימו נסיבות מיוחדות המונעות הגשת בקשה לפי סעיף 14ב, רשאי בית משפט, על פי בקשה באישור היועץ המשפטי לממשלה, להאריך את המעצר גם מעבר לתקופה האמורה, ובלבד שתקופות המעצר הכוללות לפי סעיף זה לא יעלו על 60 ימים.

(א) הוגשה בקשה לביצוע עונש מאסר כאמור בסעיף 14ב, וראה בית המשפט שנתקיימו לכאורה התנאים האמורים בסעיף 10 לחוק העונשין וכי הדבר דרוש להבטחת ביצוע העונש, רשאי הוא לצוות על מעצרו של הנידון; בית המשפט רשאי לעשות כן אף שלא בנוכחות הנידון.

(ב) ציווה בית המשפט על מעצרו של אדם לפי סעיף זה שלא בנוכחותו, יובא האדם בפני בית המשפט בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-24 שעות משעת מעצרו.

(ג) תוקפו של צו מעצר לפי סעיף זה יהיה עד מתן ההחלטה בבקשת היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 14ב, ובלבד שתקופת המעצר הכוללת לפי סעיף זה ולפי סעיף 14ג לא תעלה על תשעה חודשים.

(א) הוראות סימן ו' לפרק ב' לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, וסעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, יחולו, בשינויים המחויבים, על מעצר ועל שחרור בערובה לפי חלק זה.

(א) ראה בית המשפט שנתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 10 לחוק העונשין, רשאי הוא להורות בצו ((להלן - צו לנשיאת עונש מאסר בישראל), שהנידון יישא בישראל את המאסר שהוטל עליו בפסק החוץ.

(ב) בית המשפט יקבע בצו לנשיאת עונש המאסר בישראל את כל אלה:

(1) פרטים מזהים של פסק החוץ, לרבות התאריך שבו ניתן והפרטים האישיים של הנידון;

(2) מהות העבירות שבהן הורשע הנידון;

(3) העונש שהוטל על הנידון בפסק החוץ;

(4) תקופת המאסר שעל הנידון לשאת בישראל.

(ג) הוראות סעיף 11 יחולו על נשיאת מאסר לפי חלק זה, בשינויים המחויבים.

(א) תקופת המאסר שנשא הנידון מחוץ לישראל על פי פסק החוץ ותקופת המעצר שבה היה נתון בשלה מחוץ לישראל, כאמור בסעיף 11 לחוק העונשין;

(ב) תקופת המעצר שבה היה הנידון נתון בישראל לפי חלק זה;

(2) אם הוטל על הנידון בפסק החוץ עונש מאסר חמור מהעונש המרבי שניתן להטיל בשל אותה עבירה לפי דיני העונשין של ישראל, תהיה תקופת המאסר שעל הנידון לשאת בישראל תקופת המאסר המרבית שנקבעה בדיני העונשין של ישראל, בניכוי התקופות האמורות בפסקה (1).

(ב) הוראות סעיף 10(ג) יחולו, בשינויים המחויבים, על נשיאת מאסר לפי חלק זה.

(ג) לענין סעיף זה, "העונש המרבי שניתן להטיל בשל אותה עבירה לפי דיני ישראל" - העונש המרבי שנקבע לעבירה בין במועד עשייתה ובין ביום החלטת בית המשפט לפי סעיף זה, לפי העונש הקל יותר.

(2) אישור בהתאם לתקנות לביצוע אמנת האג (ביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים), התשל"ז-1977, לפי סעיף 13 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998;

(3) אישור או אימות לפי דרישות אמנה בדבר עזרה משפטית בין מדינות בענינים פליליים או אמנה להסגרת אדם, או אמנה אחרת המתייחסת לנושאים אלה, ואשר מדינת ישראל צד לה.

(ב) לענין סעיף זה, "תעודה ציבורית" , "נציג דיפלומטי" ו "נציג קונסולרי" - כהגדרתם בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

(ג) הוראות חוק ההסגרה, התשי"ד-1954, לא יחולו על אסיר במעבר.