בית המשפט העליון פסק כי המחוזי טעה בקביעתו שהודיית סוהר בקבלת שוחד מאסירים לא הייתה "חופשית ומרצון". נקבע כי חוקרי המשטרה לא הפרו שום זכות מזכויותיו ולא עברו על שום איסור – מקצועי, משמעתי או פלילי – בהעמידם את הסוהר על כך שגרסת החפות שלו נראית בעיניהם שקרית וכי היא מסבכת את בני משפחתו
ערעור המדינה על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרה זוכה המשיב מחמת הספק מכל העבירות המיוחסות לו אשר כללו, לפי הנטען, הברחות של מכשירי טלפון סלולריים, כרטיסיSIM וסמים לאסירים הכלואים בבית הסוהר שקמה, בו עבד המשיב כסוהר, והכל תמורת קבלת שוחד. בית משפט קמא זיכה את המשיב כאמור לאחר שקבע כי הודיית המשיב במעשים המיוחסים לו, אשר ניתנה במסגרת חקירתו במשטרה, לא הייתה "חופשית ומרצון" אלא נגבתה באמצעים פסולים – ולכן, היא נפסלה על ידי בית המשפט מלשמש ראיה; ולאחר שמצא בית המשפט כי לא קיימות ראיות נוספות לביסוס אשמתו של המשיב. במסגרת חיפוש שנערך בתאו של אסיר בשם אמיר בבית הסוהר, נתפסו בתא מכשיר טלפון סלולרי, כרטיסי SIM וסמים. בחקירתו, הוא רמז כי אחד הסוהרים מעורב בהברחת הפריטים האסורים אל הכלא. בעקבות תפיסת הפריטים האסורים, ערכה המשטרה מחקרי תקשורת אשר הצביעו על קשר בין כרטיסי ה-SIM שנתפסו אצל אמיר לבין המשיב. העמקת מחקרי התקשורת גילתה קשרים טלפוניים בין קרובי משפחה של המשיב לבין קרובי משפחתם של אסירים הכלואים בבית הסוהר, וכן קשרים כלכליים בין קרובי משפחתו של המשיב לבין קרובי משפחתם של אותם אסירים. החוקרים, הטיחו במשיב כי במידה ולא יוכל להסביר בעצמו את הקשרים החשודים אשר עולים ממחקרי התקשורת, יזומנו בני משפחתו לחקירה – זאת, לצורך בירור קשרים אלו. החוקרים ציינו באוזני המשיב כי מדובר בחקירה אשר עלולה לסבך את בני משפחתו של המשיב, וכן עשויה להצביע על קשר – העולה לכאורה ממחקרי התקשורת – בין אחותו הצעירה לבין אסיר לשעבר, אדם נשוי ואב לילדים. נאמר כי המשיב, ולא אחותו – שוחח עם אותו אסיר לשעבר באמצעות הטלפון של אחותו. החוקרים המשיכו וציינו בפני המשיב כי אם הוא יוסיף להתכחש לכך שהיה זה הוא שניהל שיחות עם אותו אסיר לשעבר, הם יאלצו להביא את אחותו לחקירה. לאחר שהמשיב מסר את הודאתו לחוקרים, חזר בו מהודאתו בטענה כי חשש לכבוד משפחתו, בהיותו בדואי.
לעמדת המדינה, בחקירת המשיב לא נפל שום פגם. חקירה זו נוהלה על ידי המשטרה באופן חוקי ובהתאם לכללים המקובלים – ועל כן, לא היה מקום לפסול את הודאת המשיב אשר נגבתה במסגרתה ואשר נמסרה מרצון טוב וחופשי לאחר שנחשף המשיב לחומר החקירה הרב שנאסף בעניינו.
המשיב טען כי קביעתו של בית המשפט כי החוקרים הטיחו בו אמירות פוגעניות ואיומים קשים, אשר מטרתם הבלעדית היא הפעלת לחוץ פסול על מנת לגרום לו להודות במיוחס לו – קביעה עובדתית היא ואין להתערב בה.
כב' השופט א' שטיין פסק כי יש לקבל את עמדת המדינה. בית המשפט המחוזי הפעיל את הוראותיו של סעיף 12(א) לפקודת הראיות ואת כלל הפסילה החוקתי שלא כהלכתם. קביעותיו בעניינים אלו אינן תואמות את אמות המידה להפעלת ההוראות והכללים האמורים, אשר נקבעו על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי טעה בקבעו כי הודאת המשיב אינה נתמכת בדבר-מה נוסף, זאת לאור משקלה הפנימי הרב של הודאת המשיב והראיות החיצוניות שתומכות בה, אשר עולות כדי דבר-מה נוסף, אם לא למעלה מכך. משכך יש לקבוע שהמשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו, ועבירות אלה וביצוען הוכחו מעבר לספק סביר. הוראותיו של סעיף 12(א) לפקודת הראיות מתנות את קבילותה של הודאת נאשם אשר נמסרה מחוץ לכותלי בית המשפט, ובפרט בחקירת משטרה, בקיומו של "רצון חופשי" עובר למסירת ההודאה ובמהלך מסירתה. עם זאת, המילים "הודיה חופשית ומרצון" אין משמעותן לרצון שלם ולחופש מלא. זאת, לנוכח ההגבלות אשר חלות על חירותו ועל רצונו של כל חשוד אשר נתון לחקירה משטרתית, ולאור הפגיעה המובנית בחופש וברצון של כלל החשודים ככאלה, אשר נחקרים על ידי המשטרה על-כורחם – ולעיתים מזומנות, בתנאי מעצר. משכך, סביר כי פרשנותו המילולית של ביטוי זה היתה מובילה מניה וביה לפסילתן של רוב ההודאות אשר באות מפי החשודים. המחוקק, מן הסתם, לא כיוון את דבריו לתוצאה אבסורדית מעין זו, והכוונה הינה "רצון חופשי" במובן הנורמטיבי – דהיינו: רצון אשר לא נפגם בהפרתה של זכות כלשהי שהדין מקנה לחשוד ולעצור.
בהמשך לאמור, נקבע כי גישת תיקון הפגיעה בחופש הרצון היא הגישה ששולטת היום בפסיקה, ובתי המשפט מצווים לפסוק אך ורק לפיה. לכל חשוד בחקירתו על ידי המשטרה עומדת הזכות המוחלטת נגד פגיעה בחופש הרצון שלו בהחלטה אם להודות בביצוע העבירה המיוחסת לו ואם לאו. הודאה שהחשוד מוסר בשל פגיעה בחופש הרצון כאמור, אשר נעשתה על ידי חוקריו, תהא פסולה מלשמש ראיה לחובתו – בין אם יש מקום לפקפק באמיתותה ובין אם לאו. בהקשר זה, הודגש כי באין פגיעה מצד החוקרים בחופש הרצון של הנחקר, הודאת הנחקר תהא קבילה כראיה – בהתאם לעיקרון "אין פגיעה – אין פסילה" – זאת, גם כאשר בשל מצבו הנפשי או השכלי, כדוגמת המצב של מחלת נפש או של עיכוב התפתחותי, קשה עד מאד לתאר את הנחקר כבעל "רצון חופשי"; ובלבד שהחקירה, כל אימת שלא היה בה דחיפות מיוחדת, נערכה על ידי חוקר מיוחד. מכוחו של עיקרון זה נקבעה הלכה חשובה – המכרעת בעניין דנן – לפיה חקירה ארוכה ואינטנסיבית, ואפילו אגרסיבית, של חשוד בפלילים היא מעשה מותר (ע"פ 2370/20 בעניין פלוני). לחוקרים מותר להטעות את הנחקר ולהערים עליו באמצעות תחבולה או "תרגיל חקירתי", שכן "בתחבולות תעשה לך חקירה", וכמו כן, מותר לשתף את הנחקר אודות מהלכי חקירה לגיטימיים בהם ינקטו החוקרים בהיעדר שיתוף פעולה מצדו, שכן דבר זה, כשלעצמו, אינו עולה כדי איום. זאת ועוד, כלל הפסילה החוקתי אשר נקבע בהלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98), הוסיף על האמור בסעיף 12(א) לפקודת הראיות, עילה חוקתית לפסילתן של הודאות חשודים ונאשמים. במסגרת זו, נקבע כי "תרגיל חקירה" בדמות השימוש במדובב עלול לפסול את הודאתו של הנחקר כאשר הוא נעשה במסגרת מעצר ובאופן ששולל מהנחקר את זכותו להיוועץ בעורך דין, שכן, שלילתה של זכות ההיוועצות עם סניגור מגיעה כדי הפרת זכותו החוקתית של הנחקר להליך הוגן. ויודגש, שימוש במדובב במסגרתו של מעצר חוקי של חשוד, שאינו מגיע כדי שלילת זכות ההיוועצות כאמור, הוא "תרגיל חקירה" כשר למהדרין. כלל הפסילה החוקתי הועתק לאחרונה אל תוך סעיף 56א לפקודת הראיות: " א) בית המשפט הדן במשפט פלילי רשאי שלא לקבל ראיה שהושגה שלא כדין, ובכלל זה הודעת נאשם או עד, חפץ או כל ראיה אחרת, אם שוכנע שקבלתה במשפט תפגע באופן מהותי בזכות להליך הוגן...". לא כל הפרת זכות אשר נתונה לחשוד או לנאשם, לא כל סטייה מהשורה, ולא כל טעות מצדם של חוקרי משטרה ובעלי תפקידים אחרים האמונים על אכיפת הדין הפלילי תביא לפסילתה של ראיה.
מהלכה למעשה, נקבע כי לגרסת המשיב, הוא הודה במיוחס לו כדי למנוע פגיעה בכבודם ובחירותם של אביו ושל אחותו אשר תיגרם בעקבות זימונם לחקירת משטרה והאפשרות שיעוכבו או יעצרו. אלא שאמירות החוקרים באזני המשיב על שיהא עליהם לחקור את אביו ואת אחותו – מחזיקי הטלפונים החשודים – לא נפגמו בשום פגם. אמירות אלה הצביעו על צורך חקירתי ברור ולגיטימי לחלוטין, אשר עלה מגרסת החפות המפוקפקת, עד-כדי-דמיונית, שהעלה המשיב, ולא היו בגדר איום, פיתוי או השאה. חוקרי המשיב לא הפרו שום זכות מזכויותיו ולא עברו על שום איסור – מקצועי, משמעתי או פלילי – בהעמידם את המשיב על כך שגרסת החפות שלו נראית בעיניהם שקרית וכי היא מסבכת את בני משפחתו. בנסיבות כאלה, אין לדבר על פגיעה בחופש הרצון של הנחקר במובנו של סעיף 12(א) לפקודת הראיות, ועל כן הודאת המשיב היא ראיה קבילה לכל דבר. באשר ללחציו הנפשיים של המשיב – אלה משליכים אך ורק על משקל הודאתו ולא על קבילותה. באין פגיעה – אין פסילה, ומשנקבע כי אמירות החוקרים, שלדברי המשיב הניעוהו להודות במיוחס לו, היו מותרות להם, יש לקבוע חד-משמעית שהודאתו אינה יכולה להיפסל מכוח האמור בסעיף 12(א) לפקודת הראיות. באשר למשקלה הפנימי של הודאת המשיב, נקבע כי בחלקה הראשון של החקירה המשיב הכחיש את כל המיוחס לו כאשר הוא נראה בסרטון יושב על כיסא, רגוע, נינוח, בטוח בעצמו, משלב ידיים, ודוחה אחת ואחת את הטחות האשמה שבאו מפיהם של חוקריו. החוקרים אמרו למשיב כי עליו להתבייש בכך שהוא מסבך את אביו ואת אחותו בקשרים עם עבריינים, ואף פוגע בכבודם, בטענתו כי הוא לא האדם אשר ניהל את השיחות החשודות עם העבריינים באמצעות מכשירי הטלפון של השניים. בתוך כך, החוקרים גם החליפו דברים בינם לבין עצמם ובהם הדגישו עד כמה גרסתו של המשיב נראית בעיניהם מגוחכת ובלתי אמינה. בשלב מסוים, אחד החוקרים הרים את קולו עד כדי צעקה שהופנתה אל המשיב ושהעמידה אותו על היותו חסר כבוד וחסר בושה. לאור אמות המידה באשר למותר והאסור בחקירות חשודים, לעיל, כל מה שנאמר על ידי החוקרים היה בגדר מהלך חקירה לגיטימי לחלוטין. אחרי הפסקה, עם חזרת המשיב לחדר החקירות, הוא שאל את חוקריו האם אביו ואחותו לא ייעצרו ולא ייחקרו אחרי שיספר להם את האמת לאמיתה. בתשובה לכך, ענה אחד החוקרים למשיב כי כך אכן יקרה אם גרסתו תייתר את הצורך החקירתי בעדותם של שני אלה. בנקודה זו, החל המשיב במסירת הודאה מלאת פרטים. נקבע כי לאור תוכן ההודאה ונסיבות מסירתה, משקלה הפנימי של הודאה זו מגיע כדי שכנוע מלא באמיתותה.
יתרה מזאת נקבע כי באשר למשקלה החיצוני של הודאה המשיב: דבר-מה נוסף, הלכה היא כי לא ניתן להרשיע נאשם בהתבסס על הודאה במיוחס לו, שהלה מסר מחוץ לכותלי בית המשפט, כראיה יחידה. דבר-מה נוסף צריך, ככלל, להימצא בראיה חיצונית למוצא פיו של הנאשם. במקרה דנן, דבר-מה נוסף נמצא במחקרי תקשורת, אשר מוכיחים את קיומן של שיחות טלפון שנוהלו עם האסיר אמיר (באמצעות כרטיס ה-SIM שנתפס בתאו) ועם בני משפחותיהם של אסירים נוספים ממכשירי הטלפון הסלולריים אשר שייכים למשיב, לאביו ולאחותו. ראיה זו מוכיחה את הקשר בין המשחד והמשוחד ובדרך זו מאמתת את הודאת המשיב. בנוסף, דו"ח פירוט עסקאות במזומן מבנק הדואר, אשר מתעד שתי העברות כספים בסכום כולל של 5,000 ש"ח לחשבונו של קרוב משפחתו של המשיב, אשר נעשו על ידי בן דודו של האסיר ק'. ראיה זו מוכיחה את השיטה בה הועברו הכספים, שמטרתה מניעת חשדות כלפי המשיב. הראיות שהביאה המדינה לתמיכה בטענותיה נגד המשיב מספקות את הדרישה לדבר-מה נוסף. נקבע כי המדינה סיפקה תמיכה ראייתית להודאת המשיב אשר מגיעה כדי דבר-מה נוסף, ואף למעלה מכך – שכן מדובר בראיות אובייקטיביות אשר קושרות את המשיב לעסקאות לא כשרות עם אסירי בית הסוהר בו עבד כסוהר. משכך, ומאחר והודאת המשיב מוכיחה את המיוחס לו בכתב האישום ברמה של "דבר דבור על אופניו" – לא נותר אלא לקבוע כי המדינה הוכיחה מעבר לספק סביר כי המשיב ביצע את כל העבירות מושא כתב האישום. נפסק כי ערעור המדינה מתקבל, ןיש להרשיע את המשיב בכל העבירות המפורטות בכתב האישום אשר הוגש נגדו בבית משפט קמא. התיק יוחזר לבית משפט קמא לקביעת עונשו של המשיב
לסיכום, ערעור המדינה מתקבל.
המערערת יוצגה ע"י: עו"ד יואב קישון; עו"ד רותם צריקר; עו"ד עידית פרג'ון
המשיב יוצג ע"י: עו"ד מוחמד רחאל; עו"ד וואליד כבוב; עו"ד נבילה כבוב
