חדשות

ילדיו של עו"ד מדרכי בעהם ז"ל, שהיה עובד משרד המשפטים סמוך למועד הקמת המדינה, העבירו את המסמכים ההיסטוריים לבית מכירות פומביות ואז נתבעו על ידי המדינה להשיב את המסמכים לחזקתה. לאחר שהפסידה במחוזי קיבל היום ביהמ"ש העליון את הערעור: "מדובר במקרה מובהק אשר בו התביעה קשורה בטבורה לאינטרס ציבורי בעל משמעות רחבה וייחודית"

בית המשפט העליון קיבל היום (ב') פה-אחד את ערעור המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, וקבע כי הטיוטות המוקדמות של מגילת העצמאות הן רכוש המדינה שיש להפקידן בגנזך המדינה, ואסר על מכירתן במכירה פומבית לכל המרבה במחיר. בית המשפט העליון ציין בפסק הדין, כי הטיוטות של הכרזת העצמאות "הן חלק מהנכסים התרבותיים של מדינת ישראל, עדות לעברנו, חלק מהזהות הקולקטיבית שלנו... על-כן, אין ספק כי קיים אינטרס ציבורי משמעותי בהשבת המסמכים לחזקת המדינה".

המסמכים העומדים בבסיס ההליך היו מוחזקים במשך עשרות שנים בידיו של עו"ד מרדכי בעהם ז"ל, שהיה עובד משרד המשפטים סמוך למועד הקמת המדינה. בנובמבר 2015 נודע לגנז המדינה כי טיוטות מוקדמות של הכרזת העצמאות מוצעות למכירה פומבית לכל המרבה במחיר כשהם מוצגים כ"טיוטות הראשונות של מגילת העצמאות". מסמכים אלו נמסרו לבית המכירות מטעם בניו של עו"ד בעהם המנוח.

בעקבות האמור, הגישו המדינה והיועץ המשפטי לממשלה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בה טענו כי מדובר במסמכים היסטוריים שהם קניינה של המדינה ויש להפקידם בארכיון המדינה. בתביעה טענה המדינה בין היתר כי בעהם המנוח עבד עבור מחלקת המשפטים במנהלת העם מאז המחצית השנייה של אפריל 1948, ובתקופה זו כתב את המסמכים.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

באוגוסט 2017 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המדינה וקבע כי בנסיבות בהן היא השתהתה עשרות שנים מלאכוף את זכויותיה החוקיות הנטענות היא הביאה לכך שהלכה למעשה אין בכוחם של ילדי המנוח להעמיד גרסה עובדתית משלהם לגבי הנטען בתביעה ומשכך יהא זה בלתי צודק והוגן להיעתר לתביעה. למעלה מן הצורך קבע ביהמ"ש כי לא הוכח שבעהם היה עובד מדינה ושהיה מחויב לתייק את המסמכים בתיקי המחלקה ולא לקחתם לידיו.

במסגרת הערעור, טענה המדינה כי התעודות הן בעלות ערך שאין לאומדו והן אוצרות בחובן חשיבות היסטורית, תרבותית, לאומית, ציבורית, ערכית, סמלית וחינוכית, מן המעלה הראשונה. לפיכך, נטען, רואה המדינה חובה לעצמה להביא את העניין לפתחו של בית המשפט העליון מתוך דאגה לאינטרס הציבור בשימור נכסי התרבות של המדינה והעם, למען מורשתו, ולמען הדורות הבאים.

לגופו של עניין נטען כי התעודות האמורות הן רכוש המדינה ומקומן בארכיון המדינה, שהוא המוסד הממלכתי המופקד לפי חוק על שמירתן לצמיתות, וזאת ביחד עם טיוטות נוספות של הכרזת העצמאות בעריכת עו"ד בעהם ז"ל ואחרים השמורות כולן בארכיון המדינה כדין. לעמדת המדינה והיועמ"ש, התעודות אינן רכושו הפרטי של מאן דהוא, וממילא אין מאן דהוא רשאי למכרן בשוק החופשי לשם השאת רווחיו.

עוד נאמר בערעור כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לחלק גדול מן הראיות שהובאו בפניו, ולא דן בחלק נכבד ומהותי מטיעוני המדינה והיועץ המשפטי לממשלה באופן שהוביל לכדי הסקת מסקנות שגויות. בנוסף נטען כי שגה בית המשפט כאשר בחן את העתירה בכללותה בפריזמה צרה ולא בפרספקטיבה רחבה יותר של זמן ושל תוכן הדברים.

השופט דוד מינץ קבע כי על מנת להכריע בשאלה האם יש להפקיד את המסמכים בארכיון המדינה או שמא הזכויות בהם נתונות לילדיו של בעהם ז"ל, יש להידרש בין היתר לנסיבות עריכת המסמכים, שאלה הדורשת הכרעות בשאלות היסטוריות ומשפטיות כאחד. בעניין זה קבע השופט כי מחומר הראיות הכולל עולה כי הטיוטות נכתבו כחלק מתפקידו של בעהם במחלקה המשפטית, ככל הנראה בהנחייתו של פנחס רוזן.

עוד הוסיף מינץ, כי העובדה שהכנת הטיוטות התבצעה בתקופה שבין תום השלטון המנדטורי לבין הקמת מדינת ישראל – אין משמעה כי בעהם ויורשיו זוכים מן ההפקר ואין להחיל על תוצרי פועלו – טיוטות ההכרזה – כללי מנהל תקין, אשר לימים גם עוגנו בכללי תקנון שירות המדינה. על כן, מכיוון שהמסמכים נוצרו מתוקף פועלו של בעהם מטעם מוסדות המדינה שבדרך, כל הזכויות במסמכים לפי סעיף 4(א) לחוק הארכיונים הן של המדינה ומקומן בגנזך המדינה.

עוד נדרש מינץ לשאלת השיהוי שנפל בהגשת התביעה ע"י המדינה, עניין לו נדרש בית המשפט המחוזי בהרחבה. לדעת מינץ, הזמן הרב שחלף ממועד התגבשות עילת התביעה ועד למועד הגשתה בפועל אינם עולים כדי מצג מצד המדינה שזנחה את זכויותיה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. מלבד זאת, נקבע, לא נגרם למשיבים נזק בהגשת התביעה במועד שבו הוגשה.

מעבר לאמור, סבר השופט מינץ כי טענת שיהוי אינה נבחנת בחלל ריק, ותביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאשר שיקול הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס הציבורי. בעניין זה, הזכיר מינץ את תחום דיני הקניין התרבותי, ענף משפטי שהעיסוק בו התפתח בעשורים האחרונים, ועוסק בזכויות הקניין על נכסי תרבות – חפצים ארכיאולוגיים, אתנוגרפיים והיסטוריים, יצירות אמנות וארכיטקטורה – שהם בעלי ערך ייחודי המצדיק את שימורם, ניצולם ועבירותם. סוגיה מרכזית בדיני הקניין התרבותי היא חובת ההשבה של נכסי תרבות. סוגיה זו מתעוררת לרוב במישור הבינלאומי – קרי, השבת נכסי תרבות למדינת מוצאם – אולם היא רלוונטית גם למישור המדינתי ולשאלת החזקתם של נכסי תרבות בידיים פרטיות.

"טיוטות בעהם להכרזת העצמאות הן חלק מהנכסים התרבותיים של מדינת ישראל, עדות לעברנו, חלק מהזהות הקולקטיבית שלנו", כתב מינץ בהקשר זה. "אין ספק כי קיים אינטרס ציבורי משמעותי בהשבת המסמכים לחזקתה של המדינה". לפיכך, נקבע, מדובר במקרה מובהק אשר בו התביעה קשורה בטבורה לאינטרס ציבורי בעל משמעות רחבה וייחודית, אשר לא ניתן לאפשר לו לסגת מטעמי שיהוי בלבד.

הערעור התקבל. את המדינה ייצגו בהליך עורכי הדין ישראל בלום, אפרת ברנר וברק מימון. המשיבים יוצגו ע"י עורכי הדין רון בעהם, רונן קצף ועידו בקרוביץ'.

ע"א  8323/17