חדשות

לקוח שביטל עסקה עם אדריכל התחייב להימנע מהשמצתו או הכפשתו, אולם בהמשך דירג את הדף העסקי שלו בפייסבוק ב"כוכב" אחד והוסיף ש"אינו ממליץ כלל" על העסק. בית המשפט חייב אותו בפיצוי מוסכם של 40 אלף שקל על הפרת החוזה וקבע כי מבחינת הצדדים כללה ההתחייבות גם הימנעות מהבעת ביקורת צרכנית שלילית בפייסבוק

התובע הוא בעל עסק לאדריכלות ועיצוב פנים והנתבע הוא רופא במקצועו. בשנת 2014 נקשרה בין הצדדים עסקה, במסגרתה שכר הנתבע את שירותי התובע לתכנון בית מגוריו. אין חולק, כי זמן מה לאחר ההתקשרות, והרבה לפני סיומו של הפרויקט, הסתיימה ההתקשרות בין הצדדים בהסכמה, בנסיבות שהצדדים חלוקים עליהן. לטענת התובע, דרכי הצדדים נפרדו מאחר שהנתבע ורעייתו היו מעוניינים בביצוע העבודה תוך פרקי זמן קצרים מהסביר, ואילו הנתבע טען כי לא היה שבע רצון מרמתו המקצועית של התובע ומעבודתו.

כך או כך, כאמור, ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה ונחתם ביניהם הסכם ביטול במסגרתו התחייב הנתבע, בין היתר, שלא לבוא בדרישות וטענות נגד התובע ועסקו ולא להשמיץ אותם, כאשר הפרת התחייבות זו תקנה לתובע זכות לפיצוי מוסכם בסך 40,000 שקל.

לימים, הגיש התובע תביעה כספית נגד הנתבע, באמצעות עו"ד רון לוינטל, בה טען כי הנתבע הפר התחייבות זו. לטענתו, מספר שנים לאחר ביטול העסקה בין הצדדים פרסם הנתבע בדף הפייסבוק העסקי של משרד האדריכלות של התובע תגובה בתפוצה ציבורית, במסגרתה דירג את העסק בדירוג נמוך (כוכב אחד מתוך חמישה) והוסיף מלל: "לא ממליץ כלל". הפרסום בוצע מפרופיל פייסבוק של משתמש המכונה "משה טל טל", אך התובע טען כי הנתבע הוא שביצע את הפרסום.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבע מצדו, טען כי לא הוא ביצע את הפרסום וכי ממילא הפרסום אינו מהווה לשון הרע. עוד טען כי התובע דרש ממנו לחתום על ההתחייבות החד צדדית כתנאי לביטול העסקה.

השופטת כרמית בן אליעזר קבעה כי האינדיקציות שהביא התובע לכך שהנתבע הוא שעומד מאחורי פרופיל הפייסבוק שביצע את הפרסום, מבססות במידה הנדרשת את המסקנה כי הנתבע הוא אכן מי שעומד מאחורי הפרסום. בעניין זה, ציינה השופטת כי פרטי המשתמש שהוצגו מאתר פייסבוק מלמדים כי הפרופיל רשום על שם הדומה עד כדי זהות לשמו של הנתבע, גם אם הנתבע מאיית אותו אחרת ברישיון הנהיגה שלו ובמסמכים רשמיים נוספים.

בנוסף, התובע הוכיח באמצעות סרטון שצירף כי במהלך הרישום לאתר פייסבוק נדרש המשתמש לספק כתובת מייל, המשמשת בתחילה לאימות הליך ההתקשרות, ולאחר מכן מזוהה עם הפרופיל שלו ומקושרת אליו. התובע הוסיף והוכיח, כי פניות שנשלחו באופן פרטי אל המשתמש שביצע את הפרסום, התקבלו בכתובת הדואר האלקטרוני של הנתבע. כמו כן, מהמסמכים שהוצגו עולה כי כתובת זו מקושרת לפרופיל של משתמש הפייסבוק "משה טל טל" אשר על ידו בוצע הפרסום, מה גם שהנתבע השיב למכתב ההתראה שנשלח לו ע"י בא כוחו הקודם של התובע באמצעות כתובת דואר אלקטרוני זו ועלה מתגובה זו כי הכתובת מקושרת למשתמש הפייסבוק "משה טל טל".

אף בגוף המכתב שכתב הנתבע לבא כוחו הקודם של התובע, הוא הודה למעשה כי קיבל את הפניות שהופנו אל משה טל טל באתר, ו"משרשר" אותן אל ב"כ התובע, באופן המוכיח למעשה כי כתובת המייל של הנתבע היא אכן כתובת המייל המקושרת למשתמש זה. בעניין זה, התרשמה השופטת כי הסבריו של הנתבע לדברים בחקירתו הנגדית היו מגומגמים, מיתממים, ובלתי משכנעים בעליל.

במצב דברים זה, קבעה השופטת כי הנטל עובר לנתבע להביא ראיות לסתור את המסקנה המסתברת כי פרופיל הפייסבוק ממנו בוצע הפרסום אינו קשור אליו, אלא שהוא לא עמד בנטל זה ולא הביא ראיות שהיו יכולות לסייע לו.

בשאלה האם הפרסום מעמיד לתובע עילת תביעה, קבעה השופטת כי הסכם הביטול הוא הסכם לכל דבר ועניין, ולא הוכחה טענת הנתבע כי התובע דרש ממנו לחתום על מסמך זה והתנה את ביטול העסקה בכך. מנגד, גרסת התובע – לפיה הנתבע כלל לא התנגד לחתימה על המסמך – לא נסתרה. זאת ועוד, הנתבע לא טען כי נפל פגם ברצון בכריתת ההסכם, וממילא לא הובא כל בדל של ראייה לקיומה של עילת ביטול כלשהי שאף לא נטענה במפורש. משכך, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהסכם זה שריר וקיים ותקף.

מערכת איזונים שונה מלשון הרע

אשר לשאלה האם בביצוע הפרסום האמור הפר הנתבע את ההסכם, סברה השופטת כי הנתבע אכן מתח ביקורת שלילית על עסקו של התובע ("לא ממליץ כלל") ודירגו בדירוג הנמוך ביותר האפשרי (כוכב אחד מתוך חמישה), ובכך השמיץ והכפיש את התובע ומשרדו והעלה טענות נגדו באופן הנוגד את התחייבותו בהסכם.

עוד הבהירה השופטת כי השאלה האם מדובר ב"השמצה" או "הכפשה" צריכה להיות מוכרעת במקרה זה בהתחשב באומד דעתם של הצדדים, והיא אינה בהכרח חופפת לשאלה האם הפרסום מהווה פרסום לשון הרע שיש להטיל אחריות בגינו מכוח חוק איסור לשון הרע. בעניין זה, הביעה דעתה במקרים קודמים כי כאשר מפורסמת ברשת חוות דעת שלילית על בית עסק או חוויית שירות, הרי שככל שמדובר בביקורת צרכנית עניינית ואותנטית – גם אם היא כתובה בלשון חריפה ואף בוטה – ראוי להגן עליה במסגרת חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, ולא בנקל תוטל על מפרסם של ביקורת כזו אחריות בלשון הרע.

עם זאת, כאמור, בתיק זה מדובר במלאכת איזון אינטרסים שונה, היות שמדובר בפרשנות חוזה, שלגביה מצווה החוק לצקת להתחייבותו של הנתבע להימנע מהכפשה או השמצה את התוכן אליו התכוונו הצדדים. כך, לא מן הנמנע כי הנתבע, במסגרת הסכם הביטול, הסכים להגביל את חופש הביטוי שלו, כאשר בתמורה לוויתור זה, זכה לקבל דבר מה אותו חפץ לקבל מן הצד האחר.

לגופו של עניין, קבעה השופטת כי בהינתן לשונו הגורפת של ההסכם, במסגרתו התחייב הנתבע להימנע מכל טענה או דרישה ולא להכפיש – לא בעצמו ולא באמצעות קרוביו; ובהתחשב במקום ההולך וגובר שתופסת הרשת החברתית בחיי היום יום בכלל ובזירה הצרכנית בפרט – ברור כי מבחינת הצדדים כללה ההתחייבות להימנע מהכפשה או השמצה גם הימנעות מהבעת ביקורת צרכנית שלילית בפייסבוק, בין במלל ובין בתוכן.

צוין, כי ההכפשה באה לידי ביטוי רק באמירה כי הנתבע "אינו ממליץ כלל" על עסקו של התובע ודירוגו בדירוג הנמוך ביותר, אולם אין להתעלם מכך שמדובר בפרסום שלילי אותו יזם הנתבע תחת פרופיל בדוי, דהיינו מדובר בביקורת צרכנית בעלת מימד פיקטיבי, ומכל מקום, כאמור, מדובר בפרסום שיש בו משום ביטוי שלילי ברור שיזם הנתבע במסגרת הפלטפורמה שנועדה להבעת דעות על רמת מקצועיותו ושירותיותו. כל זאת, לדעת השופטת, עולה כדי השמצה, לכל הפחות במובן אליו התכוונו הצדדים במסגרת הסכם הביטול.

גם בחירתו של הנתבע, הן במסגרת הפרסום עצמו והן במסגרת ההליך המשפטי, לעשות כל מאמץ להרחיק עצמו מהפרסום, מחזקת לדעת השופטת את המסקנה כי כפי הנראה כוונת הצדדים הייתה כי התחייב להימנע גם מסוג זה של פרסומים.

כפועל יוצא, נקבע כי אין מנוס מחיוב הנתבע במלוא הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם, קרי 40 אלף שקלים, אותם ישלם לתובע. לסכום זה יתווספו גם הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 שקל. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד רון לוינטל.

תא"מ 8305-05-17