בית הדין האזורי לעבודה בת"א דחה תביעת לשון הרע שהגישה היועצת המשפטית של עיריית בת-ים נגד תובע עירוני שהיה כפוף לה, בגין מייל שהפיץ לגורמים שונים בעירייה בו טען כי ביצעה לעברו תנועות מגונות הגובלות בהטרדה מינית. נקבע, הדברים חוסים תחת הגנות תום הלב ואמת בפרסום
התובעת היא היועצת המשפטית ומנהלת המחלקה המשפטית של עיריית בת-ים, והנתבע שימש בזמנים הרלבנטיים כתובע עירוני בעירייה, הכפוף לתובעת. באוגוסט 2015 שלח הנתבע הודעה בדואר האלקטרוני לראש העיר, מנכ"ל העירייה ומכותבים נוספים, שכותרתה "בקשה בהולה לקבל לידיי העתק מסרט מצלמת האבטחה".
בהודעה כתב הנתבע כי ברצונו להתלונן על אירוע חמור שאירע באותו היום באחד ממסדרונות העירייה, וכביכול תועד על ידי מצלמת האבטחה החולשת על המקום. לדברי הנתבע, התובעת נעמדה מולו "באופן פרובוקטיבי הגובל בהטרדה מינית" (כך כלשונו), וביצעה לעברו תנועות מגונות. בנוסף, חזר הנתבע על עיקרי הדברים גם בעל פה בפני חלק מעמיתותיו למחלקה.
לאור האמור, הגישה התובעת תביעה נגד הנתבע, בטענה כי הפרסומים מהווים הוצאת לשון הרע נגדה, שאף נעשו בכוונת זדון. הנתבע לא הכחיש את עצם פרסום הדברים אך טען כי לא מדובר בלשון הרע, והוסיף כי ממילא עומדות לו הגנות של אמת בפרסום ותום הלב. לדבריו, התובעת אכן הטרידה אותו מינית, התנכלה והתעמרה בו בעבודה, וזאת כתגובה וכנקמה על חשיפת שחיתויות בעירייה על ידו שבגינה אף קיבל צו הגנה ממבקר המדינה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
עוד הוסיף הנתבע כי האירוע מושא התביעה התרחש לאחר שהתובעת נכנסה למשרדו במהלך יום עבודה והטיחה בו בטון מזלזל ופוגע לפני כל הסובבים ’אין ספק שיש לך רגשי נחיתות, לגבי איפה שלמדת, מכללת אום אל-קאסם‘, וטרקה את הדלת. בעקבות הטחת העלבונות, ביזויו והשפלתו, וכשהוא שרוי בסערת רגשות, יצא הנתבע ממשרדו ואמר לתובעת כי אמירותיה הפוגעניות הוקלטו על ידו, אז הסתובבה אליו והחלה לצעוק כלפיו ’ברור, ברור, תקליט גם עכשיו‘ כשתוך כדי כך היא סימנה לעברו תנועות מגונות.
השופטת יפית זלמנוביץ גיסין מבית הדין האזורי לעבודה בת"א קבעה כי ייחוס עוולה של הטרדה מינית למאן דהוא יכול להיות הרסני וודאי לעובדת בתפקיד בכיר ומשרתת ציבור, וודאי נושאת במשרה בכירה ועורכת דין במקצועה. זאת, אף בטרם פרוץ קמפיין "Me Too" לחיינו, ושעה שמעת לעת נחשפים בקלונם א/נשים שפגעו בעבר בקרובים, בכפופים להם, ובחברים/ות.
לדברי השופטת, לו קרא האדם הסביר את ההודעה ושמע את דברי הנתבע, היה נותר בו הרושם שהתובעת ביצעה בו מעשים העולים כדי עבירה פלילית של הטרדה מינית ואולי אף נגעה בו שלא ברצונו וללא הסכמתו תוך ניצול יחסי המרות. לפיכך, נקבע כי הפרסומים עולים כדי לשון הרע.
יחד עם זאת, סברה השופטת כי עלה בידי הנתבע לשכנע באמיתות גרסתו לפיה המנהלת הפנתה אליו אצבע משולשת במסדרון הקומה לאחר שיצאה מחדרו. אשר לשאלה האם הצגת אצבע משולשת מהווה מעשה פרובוקטיבי, נקבע כי התשובה לכך היא בחיוב, על אף שלא הכל יסכימו לכך. בנקודה זו ציטט בית הדין קטע מתוך הסדרה "סיינפלד", המעלה תמיהה מדוע אדם צריך להרגיש רע מכך שאדם אחר "מראה לו אצבע". מכל מקום, לדעת בית הדין, בפריזמת האדם הסביר ניתן לתאר את תנועת האצבע המשולשת כפרובוקטיבית, שכל כולה נועדה להביע זלזול ודחיה מן האדם אליו מכוונת התנועה.
אשר לשאלה האם מדובר במעשה "הגובל בהטרדה מינית" כפי שטען הנתבע, נקבע כי התובעת הרימה את שתי הידיים בגובה המותניים כאשר שתי האצבעות האמצעיות של שתי הידיים זקורות כלפי מעלה. לפיכך, נקבע, ניסוחו של הנתבע משקף בדיוק רב את תחושתו למראה האצבע המשולשת, וברור כי אף האדם הסביר היה רואה בתנועה זו כתנועה מגונה שמטרתה לבזות ולהשפיל את הנתבע, כלשון החוק למניעת הטרדה מינית. אשר על כן, נקבע כי התקיים יסוד האמת בפרסום, שכן תנועה האצבע המשולשת שהפנתה המנהלת לעברו גבלה - משמע, כמעט הגיעה לסף של הטרדה מינית והייתה פרובוקטיבית במכוון.
עוד הוסיפה השופטת כי האצבע המשולשת היא לא רק מעשה פרובוקטיבי אלא אף תנועה מגונה ועל כן העובדה שהנתבע חזר על נוסח דבריו האמורים בהודעת המייל גם בפניהן של עורכות הדין שנכחו בחדר, מהווה חזרה על הפרסום בגינו הוא נהנה מהגנת אמת בפרסום.
בנוסף, לאחר בחינת הנסיבות שאפפו את הפרסומים, נקבע שהתקיים בהם היסוד הנדרש של "עניין ציבורי" לצורך התקיימותה של הגנת האמת בפרסום. הובהר, כי למרות שהמנהלת אינה דמות ציבורית, הרי שמדובר בעובדת ציבור, מנהלת המחלקה המשפטית בעירייה, כך שיש מקום לדקדק אחר התנהגותה ככל שיש בהתנהגות זו כדי לפגוע במעמד המקצועי של תפקידה ובמערכת שהיא מייצגת.
בכל הנוגע להגנת תום הלב, קבע בית הדין כי ההודעה ששלח הנתבע לגורמים השונים בעירייה נעשתה מתוך חובת פרסום, על רקע טיב היחסים העכורים בין התובעת לנתבע, היות התובעת הממונה על הנתבע בעבודה ומעמדו כחושף שחיתויות אשר ריחף "כעב שחור" מעל שניהם ועמד ברקע האירועים. לפיכך, נקבע, יידוע כל אחד מנמעני ההודעה באירוע על הסלמה נוספת וקשה במערכת היחסים בין התובעת לנתבע ופגיעה אפשרית במעמדו כעובד בעירייה וכחושף שחיתויות, הייתה מחויבת המציאות.
לכלל האמור, הוסיף בית הדין את האופן הזהיר בו נוסחו הפרסומים על ידי הנתבע וקבע כי קמה לנתבע חובה אתית כעובד במחלקה המשפטית של העירייה, כחושף שחיתויות במקום עבודתו, ככפיף של התובעת המשמשת כדמות בכירה במחלקה המשפטית בעירייה ולאור היחסים העכורים עמה להם נדרש אף מבקר המדינה - לדווח לממונים על שניהם על התנהגותה כלפיו.
לבסוף נקבע כי לנתבע עומדת גם ההגנה העוסקת בפרסום לשון הרע שנעשה לשם הגנה על "עניין אישי כשר". בעניין זה, קבע בית הדין כי עיבוי גרסת הנתבע בדרך של מסירת עדות מיד לאחר מעשה נדרשה לשם הגנה על עניינו, ולו היה נמנע מלספר לעורכות הדין שחלקו עמו חדר על מה שאירע במסדרון עובר לפרסום, יתכן שהיה עולה בידי התובעת לטעת ספק בלב בית הדין בדבר אמיתות גרסתו. בנוסף, כאמור, לשון הפרסום הייתה עדינה יחסית ופרשנות הנתבע לאירוע כאירוע שגובל בהטרדה מינית השתמע כהבעת דעה וכפרשנות מרוסנת.
התביעה נדחתה, תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבע בסך 40,000 שקל. התובעת יוצגה ע"י עו"ד עמית דולב. הנתבע יוצג ע"י עוה"ד יפעת תבור וסיגל פעיל.
