בית משפט השלום בת"א חייב את המדינה לפצות בלמעלה מחצי מיליון שקלים את עו"ד רפאל שטוב, בעקבות פסילתו מלהופיע בבית הדין הרבני באופן שיצר בפועל "חרם" שמנע ממנו לייצג לקוחות בענייני ממונות והקדשות. מתוך הפיצוי, 85 אלף שקלים נפסקו לעו"ד שטוב בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מההתנהלות האמורה
התובע, עו"ד רפאל שטוב, הגיש בשנת 2006 תביעה לבית משפט השלום בת"א, בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו עקב החלטות דיינים בבית הדין הרבני לפסול אותו מלשמש כעורך דין בתיקים שהובאו בפניהם. עו"ד שטוב התמחה בין היתר בנכסים שבהקדש, וכיוון שהוחרם על ידי הרכב הדן בתחום זה, נחסם בפועל הייצוג ביחס לנכסים שבהקדש בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. חסימה זו הוגדרה על ידי התובע וגם על ידי בית השפט כ"חרם".
בעקבות בקשת המדינה, סולקה על הסף התביעה כנגד עובדי הציבור בשל חסינות המוקנית להם וכן בשל חסינות משפטית. ערעורים שהגיש התובע על החלטות אלה נדחו ובר"ע שהגיש לבית המשפט העליון נמחקה בהסכמתו.
בשנת 2013, ניתן פסק הדין בבית משפט השלום, אשר דחה אמנם את התביעה אך כלל ביקורת על התנהלות הדיינים והמדינה. בפסק הדין נקבע כי חסינות הדיינים נפרשת גם על תביעות שהוגשו נגד המדינה בגין עוולות שביצעו שופטים או דיינים אפילו במקרים של "רשלנות רבתי". ערעור שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו ונקבע כי דייני בית הדין הרבני אכן נהנים מחסינות שיפוטית מוחלטת למעשיהם וכי המדינה אינה אחראית לעוולותיהם באחריות שילוחית.
עם זאת נקבע כי המדינה אחראית באחריות ישירה לנזקים שנגרמו לתובע אותם הייתה יכולה למנוע באמצעים המנהליים שעמדו לרשותה. לצד זאת נקבע כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 50%, בנימוק שהתבטא בלשון משתלחת כלפי אחד הדיינים וסירב להתנצל, ובכך נמנע לעשות באופן סביר להקטנת נזקיו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוחזר התיק לבית משפט השלום לקביעת גובה הפיצוי. התובע עתר לתשלום בגין שכר טרחה שנמנע ממנו או לחילופין עבודה שנאלץ להשקיע בשל החרמתו בבית הדין הרבני.
השופט אביים ברקאי קבע כי עיקר רכיבי דרישות הפיצוי שהציג התובע אינו מבוסס על מסמכים חד משמעיים כגון חשבונות עסקה שהוצאו ללקוחות, רישום שעות עבודה מדויק או כל הוכחה דומה. עם זאת לפחות ביחס לחלק מדרישות הפיצוי יש לשיטתו מקום לקבוע פיצוי.
בכל הנוגע למנגנון חישוב הפיצוי, קבע השופט כי בגין שעת עבודה שהשקיע התובע יש לפצותו בסך השווה ל – 100 דולר ארה"ב (בשער של 4.5 שקלים), כאשר הכוונה היא לעבודה שנאלץ להשקיע במאמץ להסיר את רוע גזירת ההחרמה שהטיל עליו בית הדין הרבני.
עוד נקבע כי יש להבחין בין שעת עבודה שהשקיע התובע לבין מקרים בהם עתר לתשלום שנמנע ממנו. בעניין זה, בכל המקרים בהם ייקבע כי נמנע ממנו לקבל שכר טרחה, הנזק והפיצוי לתובע יעמוד על סכום שעתי של 75 דולר ארה"ב, או 75% מסכום שכר הטרחה אשר ייקבע שנמנע ממנו. בנוסף, נקבע, נוכח האשם התורם שהושת על התובע יש לחלק לשניים כל סכום שיקבע, והפיצוי המירבי הוא 1,250,000 שקל.
בהמשך פנה השופט ליישום וקביעת הפיצוי ביחס לשבעה הליכים בעלי מכנה משותף, וקבע היקף של 30 שעות עבודה לכל תיק בו פעל התובע להסרת פסילתו. זאת, למעט הליך אחד אותו אפילו התובע תמחר בהיקף של חמש שעות עבודה בלבד. היקף של 30 שעות עבודה כאמור מביא לשכר טרחה בסך של 3,000 דולר ארה"ב בצירוף מע"מ בגין כל אחד מההליכים החוזרים ונשנים אשר סביר שניהולו של האחד תרם למשנהו (ו-500 דולר עבור התיק החריג).
בהמשך, קבע השופט את הסכום לו זכאי התובע בגין תיקים נוספים ללא מכנה משותף, שבגין חלקם נקבע כי כלל אינו זכאי לתשלום כלשהו. סך הסכומים שנפסקו לתובע עמד על 190,500 דולר ארה"ב בצירוף מע"מ, ולאחר ניכוי מחצית בגין אשם תורם - 95,250 דולר ארה"ב בצירוף מע"מ, ובשקלים 428,625 שקל בצירוף מע"מ.
בכל הנוגע לפיצוי על פגיעה בשם הטוב ובמוניטין התובע, קבע השופט כי אין מקום להתייחס לרכיב זה בתביעה שכן הוא כלל לא הוכח, לא הוצגה כל חוות דעת, לא הוצגו נתוני הכנסות וממילא לא נצפתה ירידה בהכנסות. עם זאת, נקבע כי יש לפסוק לתובע פיצוי על עוגמת נפש. בעניין זה ציין השופט כי הן פסק הדין הראשון וכן פסק הדין שבערעור מלמדים עד כמה חמורה הייתה ההתנהלות כלפי התובע, כאשר גם השופטת שדנה בתיק במקור קבעה כי "נוצר בפועל "חרם" אשר מנע מעוה"ד לייצג לקוחות בענייני ממונות וענייני הקדשות, עניינים המצויים בתחום מקצועיותו. עוד קבעה השופטת כי המקרה לא טופל באופן מערכתי בצורה הולמת וראויה.
זאת ועוד, ציין השופט, גם בית המשפט המחוזי שדן בערעור התייחס לאותו "חרם" שהוטל על התובע וקבע כי מדובר בעונש חמור ביותר בהלכה שמשמעותו הרחקת אדם מן הציבור, והוא מוטל רק כאמצעי אחרון. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי משקמה מדינת ישראל עומדת לרשות השופטים והדיינים מערכת חקיקה מסודרת, הכוללת גם אמצעי ענישה ואכיפה, ואין עוד מקום לנידויים ולחרמות ומן הדין שאלו יעברו ויתבטלו מן העולם.
השופט הוסיף כי על ההתייחסות אליה זכה התובע ניתן ללמוד מהאופן בו התייחס בית הדין הרבני האזורי אל בית הדין הגדול, כאשר זה קבע החלטה שונה מדעת בית הדין האזורי. לדעת השופט, "לא ניתן שלא להשתומם" מפניית בית הדין האזורי במכתב אישי אל נשיא בית הדין הגדול, בו נכתב בין היתר כי דייני בית הדין האזורי "עומדים תמהים ומשתוממים" נוכח ההחלטה, כי התנהלות ביה"ד הגדול נעשתה "מחוץ לכל מסגרת חוקית והלכתית", וכי אינם מבינים כיצד לקח לעצמו ביה"ד הגדול "סמכויות להחליט ולפסוק בלא שלצדדים תהיה זכות ערעור על פסה"ד".
לדעת השופט ברקאי, כאשר רואים כיצד התייחסו דייני בית הדין הרבני שהחרימו את התובע כשנשאו עיניהם מעלה אל בית הדין הגדול, ניתן להבין את משמעות החרם שחש התובע מאותו בית דין רבני. בנסיבות אלה, ולאחר שכבר נקבע כי התובע אכן סבל מחרם, נקבע כי יש מקום לפצותו בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, בשיעור של 20% מסך הפיצוי לו הוא זכאי בגין הנזק הממוני, קרי 85,725 שקל.
סיכומם של דברים – המדינה תשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 514,350 שקלים, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט בסך 75,000 שקל. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד צבי כהנא. המדינה יוצגה ע"י עו"ד שושי נרי מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי).
