בית המשפט המחוזי בחיפה פסק פיצוי של למעלה מ-2 מיליון שקלים לעיזבונו של נער בן 16 שנדקר למוות בחצר בית הספר המקיף בכפר טובא-זנגריה כשניסה להפריד בין צדדים מתקוטטים. נקבע, כי הן משרד החינוך והן המועצה המקומית התרשלו בהשגחה ופיקוח על האירוע, וכי מדובר באלימות שניתן היה להפסיקה בכל שלב ושלב, ולמצער עוד לפני שליפת הסכין והריגת המנוח
במאי 2008 התרחש אירוע חמור וטרגי בחצר בית הספר המקיף בכפר טובא-זנגרייה, בו נדקר למוות הנער ארחיים הייב בן ה-16, כאשר ניסה להפריד בקטטה שאירעה בחצר. בעקבות האמור, הגישו הוריו של המנוח ועזבונו תביעה כספית נזיקית נגד משרד החינוך, המועצה המקומית טובא-זנגריה ונגד הדוקר, שהורשע בהריגה על בסיס הודאתו.
מעובדות כתב האישום שהוגש בגין האירוע, עולה כי הדוקר לא למד בבית הספר אך למרות זאת הגיע בבוקר יום הלימודים לבית הספר, נכנס לתוכו, הספיק לנהל ויכוח עם אחרים ואף להחליף עימם דחיפות הדדיות, עד ששלף סכין עמה דקר את המנוח למוות.
במהלך האירוע היה אמנם ניסיון של מספר נערים שהיו בסביבה ביחד עם המנוח להרחיק את הדוקר מנער אחר עמו היה מסוכסך, אך לאחר שהדוקר הופרד ועמד במרחק מהמנוח, שב אל המנוח ודקר אותו דקירה קטלנית עמוקה בליבו. המנוח התמוטט במקום ולבית החולים הגיע כבר ללא רוח חיים.
הן משרד החינוך והן המועצה המקומית טענו לפטור מאחריות לאירוע, בהעדר קשר סיבתי בנסיבות בהן, לשיטתם, מדובר באירוע פתאומי.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת רבקה פוקס קבעה כי התיאור העובדתי בכתב האישום שהוגש נגד הדוקר לא נסתר, ועל כן מתקבל לאמיתות תוכנו ביחס לכל הנתבעים, במיוחד שהכרעת הדין וגזר הדין הוגשו בהסכמה, ובכלל זה תיק המשטרה כולו, כשאף הנתבעים נשענים עליהם בסיכומיהם.
עוד הוסיפה השופטת כי אירוע הדקירה היה אולי קצר בזמן, אך הרקע שהביא לדקירה התמשך והתפרס על פרק זמן, כשכל רגע ורגע האלימות רק הסלימה. לשיטתה, מדובר באלימות שניתן היה להפסיקה בכל שלב ושלב, ולמצער עוד לפני שליפת הסכין והריגת המנוח. לפיכך, קבעה השופטת, לא מתקיימת פתאומיות שמנתקת קשר סיבתי, כפי שטענו משרד החינוך והמועצה, אלא אירוע קצר בזמן, שהחל בחצר ללא נוכחות איש מצוות בית הספר, ואשר התפתח מרגע לרגע, כאשר היה ניתן לפעול להפסיקו בכל רגע נתון.
לגופו של עניין סברה השופטת כי אין צורך להכביר מילים על חובת הזהירות המוטלת על צוות בית הספר לדאוג לשלומם של התלמידים הפוקדים אותו, ומושכלות יסוד הן כי על צוות בית הספר ובראשם מנהלת בית הספר, החובה לפקח ולהשגיח על תלמידי בית הספר ולדאוג לשלומם ולביטחונם.
בכל הנוגע לחובת הזהירות המוטלת על צוות בית הספר, ציינה השופטת כי בקביעת חובה כאמור יש להתחשב בגיל התלמיד, בפגיעותו, בחולשתו ובהעדר מנגנוני הגנה ובקרה מצדו, כאשר לעתים מתחייבת רמת פיקוח גבוהה יותר דווקא לגבי תלמידים מבוגרים, מקום שהם יכולים להיות אקטיביים יותר והרסניים הרבה יותר. כן יש להתחשב בקווים מאפיינים אחרים העולים מהנסיבות, למשל מסביבת המגורים המקיפה את בית הספר והאלימות הקיימת שם, שמשפיעה וזולגת לתוככי בית הספר במישרין או בעקיפין.
עוד הוסיפה השופטת כי חובת הזהירות הכללית של מורה וכל הנמנה על הצוות החינוכי כלפי תלמיד בבית הספר, כוללת חובת משנה לנקוט, מבעוד מועד, באמצעים סבירים למניעת נזק צפוי. ככל שנקיטת אמצעים אלה היא קלה יותר ופשוטה, כך תגבר החובה של צוות בית הספר לנקוט אותה, למשל הצבת מורה מפקח במקום רגיש כמו חצר בית הספר, שיש בה כדי למנוע נזק.
עוד דחתה השופטת את הטענה של ב"כ משרד החינוך כי האירוע התרחש שלא בהפסקה בין שיעורים, ועל כן לא היה צריך להיות בחצר מורה תורן מפקח ומשגיח. הובהר, כי מורה משגיח בחצר אינו נדרש רק בהפסקות תקניות בין שיעור לשיעור, אלא כל אימת שיש מספר תלמידים בחצר בית הספר, שעצם נוכחותם במקום ולא בכיתה, מחייבת השגחה עליהם.
במקרה הנוכחי, קבעה השופטת, הפר משרד החינוך את חובת הזהירות המוטלת עליו, באי הקפדה על נהלים שקבע בניהול בית הספר. כך קרה שבהפסקה בבית הספר לא הייתה השגחה בחצר, בנסיבות מובהקות בהן שהו מספר נערים בחצר בית הספר, ללא מורה תורן שיפקח ויהיה ערני לכל ויכוח או תגרת ידיים שעלולה להתפתח עד כדי אירוע שיצא משליטה וריסון. לדברי השופטת, השגחה והטלת מרות של איש האמון על כך בחצר בית הספר, היו מונעות מהמנוח גם לנסות בכוחותיו הדלים להפסיק אלימות בין חבריו לבין הדוקר, בניסיון לבצע את שהיה מוטל על המורה האחראי שנעדר מהמקום.
בכל הנוגע למועצה המקומית, קבעה השופטת כי חובת הזהירות המוטלת עליה מתפרסת על ניהול בי"ס אותו היא בחרה להקים בתחומה, לא רק בנוגע למבנה ולמתקנים אלא גם לפיקוח על תלמידי בית הספר, האמורים לצאת בבטחה לחצר. זאת, במיוחד בנסיבות בהן מודה המועצה כי האירוע התרחש בחצר, בהפסקה ובנוכחות מאות תלמידים. מעבר לאמור התרשמה השופטת כי לא ניתן להמעיט מהאירועים שקדמו לאירוע, שחייבו לשיטתה התארגנות ברורה ופיקוח ממשי בקיום הנהלים של שמירה ופיקוח על בית הספר בשגרה, במיוחד ביום שבת, בו נקלטו בבית הספר גם נערים שלא למדו בו באופן מלא.
לצד האמור, דחתה השופטת את התביעה לפיצוי של הורי המנוח, שכן לאחר עיון בחוות דעת הצדדים וביתר הראיות, לרבות חוות דעת רפואיות מטעם מומחה שמונה ע"י בית המשפט, שוכנעה כי ההורים אינם עומדים בתנאי הרביעי בהלכת אלסוחה העוסקת בפיצוי ניזוק משני. זאת, בהעדר נכות נפשית ניכרת, החורגת מאבל של משפחה על מות יקירה, שאין בו גלישה לנכות נפשית חמורה המוגדרת כפגיעה נפשית קשה.
נוכח האמור, יפצו הדוקר, שלא הגיש כתב הגנה ולא התייצב למשפט, וכן משרד החינוך והמועצה את עיזבון המנוח ב-2,070,000 שקלים, בתוספת שכ"ט בסך 484,380 שקלים. ביחסים שבין הנתבעים בינם ובין עצמם יישא הדוקר בפיצוי של 80% מהנזק, ואילו המועצה ומשרד החינוך יתחלקו באחריות שווה בשווה ביניהם, כך שכל אחד מהם יישא בשיעור 10% מהנזק. התובעים יוצגו בהליך ע"י עו"ד משה א' הרציג. המדינה יוצגה ע"י עו"ד מאהר אלמאדי. המועצה המקומית טובא-זנגריה יוצגה ע"י עו"ד עואודה נידאל.
