חדשות

במסגרת תביעה כספית שנידונה בפניו, נדרש שופט בית משפט השלום בחדרה לשאלה העקרונית כיצד תשמע עדותו של שופט שהוא צד להליך כנתבע. נקבע, כי בנסיבות אלו, אין מקום לערוך הבחנה בין שופט שהוא תובע לשופט שהוא נתבע, ולאפשר בשני המקרים את העדתו ככל עד אחר במשפט ולא לפי כללים מיוחדים שקבע בית המשפט העליון

הנתבעת בהליך היא שופטת מכהנת. השופטת ובעלה מכרו דירה לתובעים, הטוענים להפרת הסכם ורשלנות מצד השופטת ובן זוגה ועל כן הגישו נגדם תביעה כספית לפיצויים. במסגרת התביעה, התעוררה השאלה האם חלות מגבלות על שמיעת עדותה של השופטת בהליך זה, או שמא יש לקבל עדותה ולתת רשות לצד שכנגד לערוך חקירתה כדינו של כל עד המופיע ונחקר בבית המשפט.

השופטת ביקשה כי בשאלה העקרונית הנוגעת לעדותו של בעל דין המכהן כשופט תישמע עמדה מערכתית מטעם הנהלת בתי המשפט, אך מלבד זאת ביקשה שלא לנקוט כל עמדה בעצמה בסוגיה ובוודאי שלא להביע כל עמדה שיכול ותסתור את עמדתה של הנהלת בתי המשפט.

ב"כ התובעים, מנגד, עמד על דעתו כי שופט שהוא צד להליך דינו ככל צד אחר להליך ולכן יש לנהוג בו כבכל עד אחר ובכלל זאת לחייבו להגיש תצהיר עדות ראשית ולאפשר לחקרו בחקירה נגדית על עדותו. גם הנהלת בתי המשפט הגישה עמדה דומה, על דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה בנסיבותיו של הליך זה אין מניעה להעיד את השופטת.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

השופט יניב הלר ציין בפתח דבריו כי סוגיית העדתו של שופט נדונה בפסיקת בית המשפט העליון בעניין יוסף משנת 2004, שם נקבעו כללים באשר לאפשרות לקבל עדותו של שופט ובאשר לאופן שבו ייעשה הדבר, כאשר ניתן לקבל את העדות. בהלכת יוסף הבחין בית המשפט בין שני מצבים: האחד, מצב שבו שופט מתבקש להעיד על עניין הקשור לתפקידו השיפוטי, שאז אין לאפשר העדתו; ומצב שבו שופט מתבקש להעיד שופט על עניין שאינו במסגרת תפקידו השיפוטי, שאז יש לפעול על פי מדרג שקבע בית המשפט: ראשית ישיב השופט על השאלות בכתב, לאחר מכן יהיו בעלי הדין רשאים להציג לו שאלות הצהרה בכתב ובית המשפט יחליט אלו שאלות יוצגו לשופט, ובהמשך אם ימצא בית-המשפט שיש צורך לחקור את השופט בחקירה שכנגד, יזמן אותו לחקירה ויחליט כיצד היא תיערך. כמו כן, נקבע כי לפני שיחליט בית-המשפט בעניין החקירה יודיע על כך ליועץ המשפטי לממשלה, שיודיע מה עמדתו לגביה.

על רקע זה, השאלה שהתעוררה במקרה הנוכחי האם ההלכה שנקבעה בפרשת יוסף חלה על כל מקרה שבו מתבקשת עדותו של שופט, או שמא יש לצמצם את תחולתה של ההלכה ולהחריג ממנה מקרים כגון המקרה הנוכחי, בהם מדובר בעדות שופטת שהיא נתבעת בתביעה אזרחית.

לדעת השופט, ישנן שלוש פרשנויות אפשריות להלכת יוסף ולהיקף תחולתה: פרשנות אפשרית אחת היא שתחולתה של הלכת יוסף היא כללית ולכן מעת שקבע בית המשפט הלכה שכל עניינה הבחנה בין עדותו של שופט על פעולתו השיפוטית, שנאסרה לחלוטין, לבין עדותו של שופט על דברים שאינם קשורים לעבודתו השיפוטית – הרי ששאלת העדתו של השופט אינה תלויה בהיותו או באי-היותו צד בתיק. לדעת השופט, פרשנות מרחיבה של הלכת יוסף עלולה לטמון בחובה קשיים במקרים מסוימים, כגון במקרה שבו שופט הגיש תביעה כנגד אחר, והוא מבקש להעיד בדינו.

פרשנות אפשרית שניה אומרת כי הלכת יוסף אינה חלה במקרה שבו השופט הוא התובע. לדעת השופט, למרות שעמדה זו אומצה ע"י חלק מבתי המשפט, ראוי לקרוא את הלכת יוסף כך שגם במקרה של העדת שופט נתבע אין היא חלה, ולפרשה בדרך פרשנית נוספת, האומרת כי הלכת יוסף אינה חלה בכל מקרה שבו שופט הוא בעל דין מכל סוג, כך שיש לקבל עדותו כפי שמתקבלת עדותו של כל עד אחר.

לדעת השופט, הבחנה בין שופט שהוא תובע לשופט שהוא נתבע היא מלאכותית ובלתי נצרכת, וההבחנה המשמעותית יותר, ככלל, היא בין שופט שהוא בעל דין מכל סוג, תובע או נתבע, לשופט שאינו בעל דין. לשיטתו, את הלכת יוסף יש להחיל אך ורק על מקרה שבו השופט אינו בעל דין, בעוד שבמקרים שבהם הוא כן אין הלכת יוסף עוסקת כלל, וממילא אין להחילה.

לדעת השופט הלר, ישנם מספר נימוקים התומכים בדרך פרשנית זו. כך, עיון בפסק הדין בפרשת יוסף מלמד כי הדגש לכל אורכו הוא על "הזמנת השופט" להליך שאין הוא חלק ממנו, קרי הוא מכוון למקרים שבהם מתבקש בית המשפט לזמן שופט כעד חיצוני להליך. מנגד, הוא אינו מתייחס, כך נראה, למקרים בהם השופט כבר נוכח בהליך כצד והוא עצמו מבקש להעיד, ואף לא למקרה שבו הצד שכנגד מבקש להעיד שופט שהוא כבר חלק מההליך.

סיוע נוסף למסקנה מצא השופט  בכלל 32 לכללי האתיקה לשופטים, הקובע כי "שופט לא יעיד בהליכים משפטיים אלא אם כן זומן על ידי בית המשפט או באישורו של נשיא בית המשפט העליון; כלל זה לא יחול על הליכים משפטיים שהשופט או בני משפחתו צד להם". מכך ניתן ללמוד על הבחנה בין עדות שבה שופט או בני משפחתו הם צד להליך, שאז רשאי השופט להעיד בלא זימון בית המשפט ובלא אישור נשיא בית המשפט העליון, לבין כל עדות אחרת – הדורשת זימון או אישור כאמור.

עוד ציין השופט כי ההבחנה שנעשתה בפסיקה בין שופט שהוא תובע לשופט ש"נגרר להליך", מרעה את מצבו של השופט הנתבע, שכן התובע יכול לשקול אם רצונו לפתוח בהליך ובמקרה שהוא שופט – לשקול אם ראוי כי בהיותו נושא משרה שיפוטית יחשוף עצמו כאדם פרטי להליך משפטי. מנגד, שופט שהוא נתבע אין בידו בחירה, שכן התובע הוא זה שבחר לתבוע אותו ומכאן והלאה מחובתו להגן על עצמו. לפיכך, נשאלת השאלה האם ראוי למנוע, לסייג, או לצמצם, את האפשרות לקבל דווקא את עדותו של שופט נתבע המעוניין להעיד וסבור כי עדותו תיטיב עימו בהליך, אך מפני ש"נגרר להליך" ולא יזם אותו.

זאת ועוד, לדעת השופט, מקום שבו השופט שעדותו נדרשת אכן אינו צד להליך, הרי שהכללים שנקבעו בהלכת יוסף מסייעים באיזון בין חשיפת האמת, עשיית משפט צדק והגינות ההליך השיפוטי, ומולם ההגנה על מעמדם של  בתי-המשפט, אי-תלותם והבטחת אמון הציבור בהם. כך, מן הצד האחד מתאפשרת שמיעת גרסתו של השופט, אולם מן הצד האחר חקירתו הנגדית היא שלב אחרון במדרג האפשרויות, נוכח עצם האפשרות שהחקירה תביא לזילות בכבודו ובכבודה של מערכת המשפט.

לעומת זאת, במקרה שבו השופט הוא בעל דין, האינטרס הציבורי הכולל בחובו את הגברת אמונו של הציבור במערכת המשפט הוא כי הצדק ייראה וייעשה וכי תפקידו ומעמדו של השופט לא ישפיע כהוא זה על בירור האמת בדינו הפרטי. על יסוד האמור, קבע השופט כי הלכת יוסף אינה חלה ככלל במקרה שבו שופט הוא בעל דין, וכך גם במקרה דנן.

ת"א 34256-03-16