במסגרת ערעור שהגישה המדינה קבע בית המשפט העליון כי הסדר פשרה בין צדדים המוגש לאישור בית המשפט ומותנה בקבלת פטור מתשלום אגרה או החזר אגרה – הוא הסדר בלתי ראוי הנוגד את תקנת הציבור. השופטים: הסדר כזה הופך את בית המשפט לחלק מהסדר פשרה, ועלול ליצור את הרושם לפיו על מנת שהפשרה תצא מהכוח אל הפועל בית המשפט נדרש לרדת לזירה ו"לתרום את חלקו"
תקנה 6(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות) קובעת זכות להחזר אגרה ככל שההליך הסתיים באחת מהדרכים המנויות בסעיף (ביטול; מחיקה; פשרה; העברה לבוררות; הסדר גישור) לפני סיום ישיבת קדם המשפט השלישית. תקנה 6(ד) לתקנות, מקנה לבית המשפט שדן בהליך סמכות שבשיקול דעת להורות על החזר אגרה, כאשר "הסתיים הליך בגישור או הועבר להכרעה בבוררות".
בשנת 2004 הוגשה תביעה על ידי מפרקים של שלוש חברות קשורות השייכות לקבוצת "קווי אשראי" נגד 42 נתבעים, וזאת בטענות שונות הנוגעות להתנהלותם עובר לכניסת קווי אשראי להליכי פירוק. סכום התביעה הועמד על 500 מיליון ש"ח, וכנגזר מכך אגרת בית המשפט בהליך עמדה על סכום של כ-12 מיליון ש"ח, מתוכם שולמו 320 אלף ש"ח כמקדמה, בהתאם להסדר שהושג בהסכמת המדינה במסגרת בקשה לפטור מאגרה. במהלך הזמן הושגו הסכמי פשרה עם חלק מהנתבעים, אולם התביעה המשיכה להתנהל ביחס ליתרת הנתבעים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במסגרת הליך גישור הגיעו התובעים ויתרת הנתבעים להסדר שבעקבותיו הגישו לבית המשפט הודעה בה התבקשה דחיית התביעה. בהודעה זו נכללה גם בקשה לפטור והחזר אגרות בשיקול דעת. בצד הבקשה להפעלת שיקול הדעת, צוין כי קבלת פטור והחזר האגרות מהווים "תנאי מתלה" לכניסתו של ההסדר לתוקף. בית המשפט קיבל את הבקשה והורה על דחיית התביעה ללא צו להוצאות, וכן הורה על פטור מתשלום האגרה וכן על החזר האגרה ששולמה.
המדינה, שלא הייתה צד להליך העיקרי בתובענה אלא רק להליך שהתקיים בבקשה לפטור מאגרה, לא השלימה עם ההחלטה להורות על החזר ופטור מאגרה, ועל כן הגישה לבית המשפט בקשה לביטול פסק הדין. עיקר קצפה של המדינה יצא על כך שלשיטתה לא ניתן היה להעניק החזר אגרה בשיקול דעת כאשר הסדר הגישור שהושג לא היה סופי, אלא הותנה בכך שבית המשפט יורה על החזר ופטור מאגרה. לפיכך, סברה המדינה כי החלטת בית המשפט קמא מנוגדת לפרשנות הנכונה של תקנה 6(ד) לתקנות האגרות ולמדיניות המשפטית הראויה, ועל כן דין פסק דינו להתבטל.
בית המשפט דחה את בקשת המדינה וקבע כי הוא אינו רואה קושי לא באישור הסדר הגישור שהוגש לו, ולא במתן החלטה על החזר ופטור מאגרה. עוד הבהיר כי אין הוא רואה פסול בהתניית הפשרה בכך שבית המשפט יורה על החזר ופטור מאגרה, וזאת מהטעם שעניין האגרות הוא חלק מהשיקולים הכלכליים הלגיטימיים של הצדדים במסגרת הפשרה, ולפיכך אין לדידו פסול בכך שיסכימו להתפשר רק בכפוף לכך שהאגרות יוחזרו להם. עוד ציינה השופטת כי ניסוח הסדר הגישור בדרך זו אינו כובל את שיקול דעתו של בית המשפט, שכן אין בו כדי למנוע ממנו מלדחות את ההסדר, אם הוא סבור שאין הצדקה לאשרו כמקשה אחת. על פסיקה זו הגישה המדינה ערעור לבית המשפט העליון.
בפסק הדין, קיבלו השופטים גרוסקופף, מזוז ואלרון את עמדת המדינה, וקבעו כי הסדר פשרה מותנה הוא הסדר בלתי ראוי ופסול הנוגד את תקנת הציבור. השופט גרוסקופף ציין כי הפסול שבהסדר מסוג זה הוא מרובע: ראשית, אין הוא תואם את נוסח תקנה 6(ד) לתקנות האגרות המקנה את הסמכות להחזר שבשיקול דעת רק אם "הסתיים הליך בגישור", ניסוח המלמד לכאורה על סדר זמנים חד כיווני: תחילה – סיום ההליך בגישור; לאחר מכן – החלטה בבקשה להחזר אגרה בשיקול דעת, ולא להיפך; שנית, הגם שהסדר פשרה מותנה אינו שולל באופן מלא את שיקול דעת בית המשפט, הרי שהוא מכביד עליו, ומצמצם אותו עד מאד, שכן להחלטה שלא לאשר החזר מלא מוצמד תג מחיר משמעותי; שלישית, קיים חשש כי אם תפתח הדלת להסדרי פשרה מותנים, הם יהפכו לחזון נפרץ, באופן העלול להפוך את שיקול הדעת השיפוטי במסגרת תקנה 6(ד) לתקנות האגרות לאות מתה, ולפגוע בתמריצים של הצדדים להתפשר בשלבים מוקדמים יותר של ההליך, על מנת להבטיח לעצמם החזר אגרה בזכות במסגרת תקנה 6(ב) לתקנות האגרות; רביעית, מבחינת מראית פני הדברים, הסדר פשרה מותנה הופך את בית המשפט לחלק מהסדר הפשרה, ועלול ליצור את הרושם לפיו על מנת שהפשרה תצא מהכוח אל הפועל בית המשפט נדרש לרדת לזירה, ו"לתרום את חלקו", ולכך לא ניתן להסכים.
עוד הוסיף השופט כי ייתכן שלהסדר פשרה מותנה ישנם יתרונות מצד הצדדים, שכן הוא מפחית את הסיכונים לפניהם הם ניצבים בהגישם את הסדר הפשרה לאישור בית המשפט. עם זאת, הפחתת הסיכונים במקרה זה מושגת על חשבון פגיעה בסמכויותיו ובמעמדו של בית המשפט, ולא ניתן להסכים לה. "בתי המשפט נוהגים ביד רחבה בשימוש בסמכות לפסוק החזר אגרה בשיקול דעת – וכך ראוי כי ינהגו", כתב השופט גרוסקופף. "גישה זו די בה כדי ליצור את רמת הוודאות הראויה, וזאת בשים לב לכך שלשופט היושב בדין אין כל אינטרס זר, ולכך שהחלטתו בעניין זה, כמו בכל עניין אחר, נתונה לערעור".
אשר על כן, נקבע באופן עקרוני כי הסכם פשרה המוגש לבית המשפט בנסיבות בהן לא עומדת לצדדים הזכות להחזר אגרה בזכות אינו יכול להיות מותנה בכך שבית המשפט יאשר החזר אגרה בשיקול דעת, בהתאם לתקנה 6(ד) לתקנות האגרות. ככל שהסכם הפשרה יוצר התניה שכזו, הרי שהוא הסדר פסול בהיותו נוגד את תקנת הציבור. לפיכך בית המשפט אינו רשאי לדון בהסכם פשרה מסוג זה, אלא עליו להודיע לצדדים כי עליהם לבחור בין שתי חלופות: חזרה מההתניה של הסדר הפשרה באישור החזר אגרה או חזרה מהבקשה לאישור הסדר הפשרה.
עוד קבע השופט כי המדינה היא בעלת עניין בבקשה להחזר אגרה ועל כן באפשרותה להגיש עמדה לגביה או להצטרף להליך, וכן כי מן הראוי שבבקשות החזר אגרה המעוררות סוגיות בעלות אופי עקרוני או בעלות השלכות רוחב, ובנסיבות נוספות המצדיקות זאת – ישקול בית המשפט את צירוף המדינה לבקשה מיוזמתו.
באשר להחלטת בית המשפט בעניין החזר אגרה נקבע, כי למדינה עומדת זכות להגיש ערעור, וזאת בין אם הייתה צד להליך בערכאה הדיונית ובין אם לאו. כמו כן נקבע, כי בית משפט מוסמך לפסוק החזר אגרה חלקי, כאשר נדרש לאזן בין השאיפה לעודד פשרות לבין הצורך להרתיע מפני בזבוז משאבים משפטיים שלא לצורך.
לאור האמור, ערעור המדינה ביחס להחלטת בית המשפט המחוזי נדחה בהסכמה; בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות. את המדינה יצגה בהליך עו"ד חגית שפיצר מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה.
