בית המשפט המחוזי הפחית את הפיצוי שנפסק לאשתו ובתו של נאשם שהיה מעורב בפרשת מחתרת בת עין, בגין כאב וסבל שנגרמו להן בזמן חקירתן. נקבע, כי החקירה אותה ניהלה המשטרה אינה חקירה סטנדרטית שכן הנאשם נחשד בעבירות חמורות ואלמלא הזדמנו שוטרים למקום היה רצונו יוצא אל הפועל וחפים מפשע עלולים היו לשלם בחייהם
במרץ 2017 ניתן בבית משפט השלום פסק דין בו התקבלה תביעה משטרת ישראל ושוטרת מטעמה בגין הפרת חובות חקוקות ועגמת נפש שנגרמו לחשודה בפרשת "מחתרת בת עין" במהלך החקירה, כאשר השוטרת קרעה מידיה את בתה התינוקת, סטרה לה וכן עישנה לאחר מכן בחדר בנוכחות התינוקת. בחודש מאי 2002 הוגשה לבית משפט השלום בקשה להוצאת צו מעצר כנגד האם עקב סירובה להתייצב לחקירה במשטרה. חקירתה התבקשה עקב מעצרו של האב אשר באותה העת נחשד במעורבות בפרשה שנודעה כ"פרשת מחתרת בת עין" ולימים הורשע בגין חלקו בפרשה זו בעבירות של ניסיון לרצח ועבירות נשק ונגזר עליו עונש מאסר של 15 שנים.
בהמשך לבקשה להוצאת צו המעצר, הגיעו שוטרים לביתה של האם ועצרו אותה כשעמה הבת, אשר באותה העת הייתה בת 8 חודשים. השתיים הוסעו ברכב בלווית שוטרים, לתחנת משטרה בירושלים. האם נחקרה בתחנת המשטרה במשך כ-5 שעות והקטינה שהתה בתחנה כל העת. בפסק דינו של בימ"ש השלום, נקבע כי המשיבים הוכיחו את עוולות התקיפה, הפרת חובה חקוקה, רשלנות וכליאת שווא. כמו כן, קבע בימ"ש השלום כי השוטרת עוולה כלפי האם והקטינה כאשר ניסתה להשפיע על האם להשיב לשאלות שנשאלה ולא אפשרה לה לממש את זכות השתיקה. תביעתו של האב נדחתה מאחר שהוא לא מסר עדות וויתר על הוכחת נזקיו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, קבעה השופטת חנה קיציס כי אין מניעה לבסס את פסק הדין על עדות יחידה ובלבד שבית המשפט ינמק את פסק הדין באופן שהנמקה זו מאפשרת ביקורת של ערכאת הערעור. בית המשפט קמא בחר להעדיף את גרסת האם, תוך שפירט את הטעמים אשר הניעו אותו לקבל את עדותה. קביעה זו הינה קביעה עובדתית, וערכאת הערעור לא תטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, המתרשמת באופן בלתי אמצעי מהראיות המוגשות בהליך ומהעדים המופיעים בפניה, אלא במקרים חריגים.
עוד נקבע כי יש לדחות את טענת המערערות כאילו קביעת ביהמ"ש קמא כי ההפרדה בין הקטינה לאם הייתה גם לצורך ביצוע החקירה הינה מסקנה שגויה אשר ניתן להתערב בה. נקבע כי שאלת ההפרדה בין הקטינה לבין האם עלתה כצורך חקירתי מבלי קשר להתנהלות האם. נקבע כי ביהמ"ש קמא גם הצביע על העובדה שבמזכר מיום האירוע אין כל תיאור של השתוללות האם אשר הביא את המערערות למסקנה כי יש להוציא את הקטינה מידי האם.
בעניין מעצר האם, נקבע כי בעוד שהבקשה להוצאת צו המעצר לצורך חקירת האם התבססה על חשדות כנגדה ביחס לעבירות של ניסיון לחבול בחומרי נפץ וקשירת קשר לביצוע פשע, בפועל נחקרה האם בחשד לעבירה אחרת של אי מניעת פשע. ביהמ"ש קמא סבר כי בנקודת זמן זו, היה על המערערת לשחרר את האם ממעצר ולחקור אותה כשהיא משוחררת ממעצר. נקבע כי חקירת האם כשהיא במעצר בעבירה שלא נזכרה בצו המעצר, אינה מהווה חריגה מחובת הזהירות לה נדרשת המערערת. ביהמ"ש קמא נתפס לטעות נוספת כאשר קבע כי לא הייתה הצדקה להחזיק את האם במעצר ואף להמשיך ולחקור אותה שעה שזו הודיעה כי היא שומרת על זכות השתיקה. נקבע כי מסקנה זו שגויה ואינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה.
בעניין הפרדת הקטינה מהאם, נקבע כי הקטינה הוצאה בכוח מידי האם והועברה ללא הסכמתה לבעל תפקיד בתחנת המשטרה, על אף שהנוהל המשטרתי מורה כי ניתן להפריד את הילד מההורה ללא הסכמתו רק לצורך העברתו לחזקת פקיד סעד או לחזקת ההורה האחר. נקבע כי אין מקום להתערב במסקנה כי המערערות התרשלו כאשר פעלו להפרדת הקטינה שלא על פי הנוהל המשטרתי. נקבע בנוסף כי אין מקום להתערב במסקנות ביהמ"ש קמא לפיהן לא היה צורך לכבול את האם לכיסא במהלך חקירתה וכי המערערות התרשלו כלפי האם והקטינה כאשר המערערת עישנה בחדר החקירות.
בנוסף נקבע כי יש לקבל את טענת המערערות כי ביהמ"ש קמא שגה בקביעתו שהמערערת הפרה חובות חקוקות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן מסקנה זו מנוגדת להלכה הפסוקה. בפסיקה נקבע כי הזכויות הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינן מהוות חובה חקוקה במובן סעיף 63 לפקודת הנזיקין שכן, אין מדובר בחובה ספציפית על פי דין כי אם בחובה כללית המקנה זכויות יסוד לאזרח.
בעניין כליאת שווא, נקבע כי החזקת הקטינה בנפרד מהאם לפרק זמן של כשעה וחצי אינה עולה כדי שלילת חירותה וזאת בניגוד למסקנתו של ביהמ"ש קמא. נוכח האמור, נקבע כי יש להעמיד את סכום הפיצוי על הסך של 5,000 שקל לקטינה ו-60,000 שקל לאם.
