עוזר מנהל עבודה באתר בניה חטף התקף לב על רקע ויכוח עם מנהלו ותבע את החברה בטענה כי המנהל היה "טיפוס עצבני" ולכן היה עליה לפטרו. ביהמ"ש: "הטלת חובה על מעסיק לצפות הליך של גרימת נזק עקב ויכוחים וכעסים בין עובדים במקום העבודה יש בה הרחבת יתר של גבולות האחריות בנזיקין"
התובע עבד בחברת בנייה כעוזר מנהל עבודה. בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בחיפה, טען התובע תוך כדי עבודתו עבר אירוע לבבי על רקע ויכוח עם מנהל העבודה שלו. לפי גרסתו, על רקע העבודות שבוצעו באתר החל המנהל לצעוק עליו ולגדפו בטענה שאינו ממלא את תפקידו כראוי ואינו ממלא אחר הוראותיו. לדברי התובע, המנהל השתמש במילים מעליבות ומשפילות שנאמרו בפני עובדים נוספים שנכחו באותה עת באתר העבודה וכי בעקבות האמור החל ויכוח חריג וקשה בינו לבין המנהל, במהלכו הרגיש לחץ רב בחזה ונפל על הרצפה.
בעקבות האמור, פונה התובע ממקום האירוע לקופת החולים ובשל חומרת מצבו הועבר באמבולנס לבית החולים. במהלך אשפוזיו עבר התובע, לטענתו, סדרה של בדיקות וצילומים ואובחן כסובל מאוטם חריף בשריר הלב. בהמשך, עבר צנתור וניתוח מעקפים. התובע טען כי עקב התאונה נפגע כושר השתכרותו וכי הוא מצוי באי כושר לעבודה עד היום. יצוין כי האירוע הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ואף נקבעה לתובע נכות צמיתה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
נוכח האמור, הגיש התובע תביעת פיצויים נגד מעסיקתו. לטענתו, מנהל העבודה היה טיפוס עצבני ובעייתי והרבה לצעוק ולהשתלח בעובדים במהלך העבודות באתר, ולכן התרחשות האירוע הייתה רק עניין של זמן. משכך, טען כי החברה התרשלה כלפיו עת המשיכה בהעסקתו של המנהל על אף שהייתה מודעת להתנהלותו והתנהגותו הבעייתית, ובשל כך יכולה הייתה לצפות את קרות האירוע שאירע לו.
החברה מנגד, הכחישה את נסיבות האירוע הנטען וטענה כי התובע עבר אירוע לבבי עוד לפני שהחל את עבודתו באותו יום. לפי הנטען, מצבו הרפואי של התובע והטיפולים שקיבל אינם קשורים לאירוע, ככל שארע, אלא במצבו עובר לאירוע, לרבות גורמי סיכון והתפתחות טבעיים אשר גרמו למצבו. עוד טענה החברה כי לא קיים קשר סיבתי או רפואי בין תוצאות התאונה לבין עבודתו של התובע ומצבו הרפואי הנוכחי. נטען, כי בנסיבות העניין התאונה או הנזק היו בלתי צפויים, בלתי נמנעים, בנסיבות שהחברה לא יכלה וגם לא הייתה צריכה למנוע או לנקוט בצעדים למניעתם, ולפיכך לא הייתה מצדה רשלנות כלשהי.
השופט אבישי רובס דחה את התביעה וקבע כי גם אם היה עולה בידי התובע להוכיח את נסיבות האירוע וגם בהנחה שמתקיים קשר סיבתי רפואי - הרי שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין האירוע לבין הנזק ולא הוכחה רשלנות מצד החברה בגינה ניתן לחייבה בפיצוי. צוין, כי אין חולק שהחברה, כמעסיקה של התובע, חבה כלפיו חובת זהירות מושגית והדיון במקרה זה מתמקד בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המסוימות של העניין, בהתאם למבחן הציפיות. בעניין זה, קבע בית המשפט העליון בפסיקה באחד המקרים, כי ככלל לא תוטל אחריות על מעסיק בגין אוטם בו לקה העובד על רקע ריב, ויכוח, רוגז או מתח במסגרת יחסי העבודה.
"איננו חיים בעולם אידיאלי", כתב השופט רובס, "בו העבודה באתר בניה מתנהלת ברוגע ובנחת, ללא ויכוחים או מחלוקות. מטבע הדברים (ויש לומר - מטבע האדם), לחץ בעבודה גורר ויכוחים ומחלוקת, המביאים בתורם לרוגז וכעס, שבאים לידי ביטוי בדרכים שונות - בין באופן חיצוני ובין ברגשות כבושים, המהווים "סיכון" רגיל ושכיח. אלא, שאירוע לבבי כתוצאה מרגשות אלו - כעס, רוגז או עלבון, אינו סיכון שכיח ואין לומר כי הוא ניתן לצפיה, לצורך הטלת אשם". לפיכך, סבר השופט כי גם בהנחה שהחברה יכולה הייתה לצפות שיתעוררו ויכוח או מריבה בין התובע לבין מנהלו - היא לא יכולה הייתה לצפות כי אותו ויכוח קולני בטלפון, כמו גם מפגשם הקצר של השניים לאחר מכן באתר, יביא את התובע לכדי רוגז כה חריג, שיגרום לו לאירוע לבבי. כפועל יוצא, לא ניתן להטיל עליה אשם בנזיקין.
עוד הוסיף השופט כי גם אם נרחיק לכת ונקבע כי החברה, כמעסיקה, הייתה יכולה לצפות את הנזק, הרי שלא ניתן לומר כי הייתה צריכה לצפות את הנזק, מחמת שיקולי מדיניות שיפוטית. נקבע, כי הטלת חובה על מעסיק לצפות הליך של גרימת נזק עקב ויכוחים וכעסים בין עובדים במקום העבודה יש בה הרחבת יתר של גבולות האחריות בנזיקין והיא מציבה סטנדרט התנהגות בלתי אפשרי ליישום. בסופו של דבר, לשיטתו, לא כל נזק נובע מהתרשלות ואין להטיל על מעסיק אחריות בגין כל נזק שנגרם לעובד. עוד הוסיף השופט כי ישנם מקרים בהם תרופתו של העובד הנפגע הינה בפניה לדין הסוציאלי ובהכרה של המוסד לביטוח לאומי, כפי שארע גם במקרה זה.
סיכומו של דבר, התביעה נדחתה, בנסיבות העניין, נוכח מצבו הרפואי של התובע, כמו גם מצבו הכלכלי, חייב אותו בית המשפט בהוצאות משפט מתונות בלבד בסך כולל של 6,000 שקל.
