ביקורות אופנה הפכו מזמן לאלמנט בידורי נפוץ בעולם התרבות של היום, ונדמה שככל שהביקורת יותר עוקצנית, נועזת ובוטה – היא זוכה לפופולריות יתר. אך מה קורה כשביקורת כזו עוברת את הגבול, האם חלה אחריות משפטית על העיתונאי או על העורך ומהן עילות התביעה נגד מבקר?
ביקורות אופנה הפכו מזמן לתופעה ידועה בנוף התרבות שלנו, ותכניות בהן סטייליסטים ויודעי דבר בוחנים תלבושות של סלבריטאים וידוענים בארץ ובעולם ומחלקים להן ציונים ודירוגים זוכות לפופולאריות רבה. מעל לכל, נדמה שככל שהביקורת יותר עוקצנית, בוטה וחריפה – היא מקבלת יותר תשומת לב.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
אחת המבקרות הידועות בחו"ל היא ג'ואן ריברס המנוחה, שבתכניתה "משטרת האופנה" בערוץ הבידור "E" נהגה לכתוש מפורסמים על בסיס יומיומי. לשונה המשתלחת של ריברס הפכה אותה לאימת הסלבריטאים עוד לפני התכנית, אך ביקורותיה האופנתיות קנו לה מעריצים רבים והתאפיינו בהתבטאויות עוקצניות ויש שיאמרו מרושעות במיוחד, כשבין היתר כינתה את הזמרת כריסטינה אגילרה "חזרזיר בפאה" ו"דראג קווין", את השחקנית לינדסי לוהאן "תאונת רכבת" ואת השחקנית ג'סיקה אלבה "פרוצה מאטלנטיק סיטי", כשאלו עוד נחשבות התבטאויות מתונות יחסית.
מקרה מפורסם נוסף הוא של העיתונאית קאת'י הורין האמריקאית, ששימשה בעבר כמבקרת האופנה של הניו יורק טיימס וקנתה לה אויבים רבים בשל ביקורותיה הכנות והישירות מדי. אלו אף גרמו להורין להיות מורחקת מתצוגות אופנה של כמה מהמעצבים הגדולים ביותר בתעשייה, בהם קרולינה הררה, דולצ'ה וגבנה, ג'ורג'יו ארמאני ואף אוסקר דה לה רנטה, אותו כינתה באחת הביקורות "הנקניקייה" של עולם האופנה האמריקאי, מה שהוביל אותו לפרסם "מכתב פתוח" המופנה אליה באחד מעיתוני האופנה.
הטרנד לא פסח גם על ארצנו הקטנטונת וביקורות אופנה נפוצו גם בטלוויזיה וגם בעיתונים, כשגם כאן הניסיון למשוך תשומת לב או לבדר גורר עמו התבטאויות ספק משעשעות ספק מעליבות. אך מה קורה כשביקורת כזו עוברת את הגבול, האם חלה אחריות משפטית על העיתונאי או על העורך בבואו לפרסם ביקורת ומהן עילות התביעה נגד מבקר והאם בעתיד נראה את מבקרי האופנה צועדים על השטיח האדום לאולם בית המשפט לבושים במיטב מחלצותיהם?
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי “לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול –להשפיל אדם בפני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו”. עו"ד תומר ברזיק, העוסק בתחום המסחרי-אזרחי, טוען כי אותם מבקרים מפזרים רעל תחת אצטלה של עיתונות: "מתי הפכו מדורי ביקורת המסעדות ומדורי ביקורת האופנה לכלי משתלח שכל תפקידו לבזות ולהשפיל אנשים?", הוא תמה. "הם מתנהגים כמו טוקבקיסטים מרושעים בלי פילטרים או מסננים ופשוט יורים עלבונות והשמצות תוך כדי תיבול עוקצני ופוגעני. בהרבה מקרים מדובר על לשון הרע במטרה לבזות אדם ולא על מנת להביע את דעה אישית".
עו"ד ברזיק מוסיף כי "כשתופסים את המבקרים על אמירות קשות ופוגעניות הם מתרצים זאת כהומור וטוענים שלא צריך לקחת את הדברים ברצינות", הוא אומר. "אם כך הם פני הדברים, שיציינו בכותרת של מדור הביקורת "סאטירה" וימנעו מלדרוש שיקחו את הביקורת שלהם ברצינות".
לצד האמור, חשוב לציין כי תביעה נגד מבקר אופנה עלולה להיתקל במכשול בדמות סעיף 15(6) לחוק, המקנה הגנה למפרסם אם "הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה". בהסתמך על האמור, יכול אותו מבקר לטעון כי ברור לכל שמדובר בדעתו האישית ולא בהצגת עובדות ולכן הוא מוגן מפני תביעה, ללא קשר לבוטות או לחריפות בהצגת הדברים.
עם זאת, יש לזכור כי תנאי מקדים לתחולת ההגנה הוא "תום לב" בפרסום, ולכן ללא התקיימות תנאי זה – קורסת ההגנה כולה. בעניין זה מציין עו"ד ברזיק כי ככל שלא הוכח תום הלב או לא כתב המבקר לדעתו, או לחילופין כתב מילים כמו השמצות אישיות על הטבח ולא על האוכל או על סלב ולא על המלבוש או השמצות לגופו של אדם ולא לגופו של עניין – מדובר בלשון הרע: "בניגוד לתוכניות תחקירים דוגמת "הכל כלול" או "יצאת צדיק" בהם מצולמים בעלי המקצוע ומוצגת לכל דרך התנהלותם, מבקרי אופנה או אוכל מחווים דעתם על סמך חוויה אובייקטיבית", הוא אומר. "לכאורה עצם הפרסום של החוויה מהווה הגנה מפני תביעות אך תוכן הדברים וסגנונם מהווים לא פעם פגיעה אנושה לבעל עסקים או עלבון מוחשי למושאי הביקורת. יאמר האדם הסביר - מהו הערך החדשותי של כינוי שמלה שלבשה כוכבנית בטקס כלשהו כ"רדיואקטיבית"? ובכן, אין כל ערך למעט יצירת מערך בידור המבוסס על העלבת האחר".
הוא מסכם: "מצד אחד הם קוראים לעצמם אנשי מקצוע ומבקשים שיתייחסו לביקורת שלהם כמקצועית אך מאידך כשהם נתפסים על השמצות, נוח להם להסתתר תחת מעטפת של הומור. צריך להציב קווים מאוד ברורים. בטח כשמדובר בפגיעה אישית שעלולה להפוך אדם מושא ללעג ובטח כשקיים סיכוי ממשי שבעקבות ביקורת לא עניינית תפגע לאדם במשלח ידו".
